באחת הנסיעות האחרונות שלי ברכבת מתל אביב לירושלים מישהי ביקשה לשאול ממני עט. לקח לי רגע לעבד את הבקשה למכשיר נשכח, אבל בעיקר הדרך שבה היא הגיעה אליי הייתה מפתיעה. האישה הצעירה עלתה מהמפלס התחתון למפלס העליון, דילגה על כמה וכמה נוסעים שהצטופפו בשני המפלסים ופנתה ישר אליי, כאילו סימנה אותי מראש. היא צדקה. ודאי שהיה לי עט. אני כנראה נראית כמו הטיפוס. או שבסופו של דבר היה איזה דמיון בינינו שגרם לה להרגיש בטוחה לבקש. שתינו בערך באותו גיל, בעלות תספורת דומה ולבושות ברישול מתאמץ שעבר זמנו לפני כעשור. אנחנו מאוד טובים בזיהוי בני השבט שלנו, חשבתי אחרי שהעט כבר היה בידה, והחלטתי להשאיר בתיק את הספר שלקחתי לנסיעה ובמקומו לקרוא ספר בטלפון, כדי בכל זאת לא להיראות כמו קלישאה. הספר שקראתי בשקיקה היה רומן הביכורים של תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, ויש להודות שחלק גדול מהמשיכה שלי אליו היה הדחף לזהות בו את הדומים לי בתערובת של עונג וסלידה.
.
היו שניים בלי תפקיד אמנם עוסק במציאות מוכרת, אך מתעקש מאוד לא לסמן דבר – לא את הזמן והמקום שבהם העלילה מתרחשת, לא את המוצא של גיבוריו, לא את שיוכם הפוליטי – והיכולת לזהות מייד שהספר עוסק בהיפסטרים תל־אביביים בתחילת שנות האלפיים ועד כמה שנים אחרי 2011 גורמת לקוראת, אם כבר, להרגיש מאוד מסומנת. העלילה היא מעין סיפור התבגרות מעוכבת: אלינור, המספרת, למדה פעם בפקולטה למדעי הרוח ועכשיו היא כבר לא לומדת. היא רוצה לכתוב אבל לא ממש כותבת, יכולה להרשות לעצמה להיות מובטלת בגלל קצת נדל"ן שירשה, ובמקום לקדם את שאיפותיה היא עוקבת בכמיהה ובקנאה אחרי תחילת הקריירה הספרותית של ניצן, שפעם הייתה חברתה הטובה. אלינור חיה עם בן זוגה יפתח, שמחליף בין עבודות משמעותיות יותר ופחות בשירות מפלגת שמאל ואידאולוגיית שמאל הולכת ודועכת. מלבד זאת הטקסט לא מוסיף עוד קווי מתאר, מספיק לו להגיד "העיר", "המפלגה", "פרדסים" ו"אוהלים" בשביל שנבין היטב באיזו סביבה מדובר. זו בחירה נועזת שלפעמים דווקא מכניסה את הקוראים בסוד העניינים ומייצרת אינטימיות – כולנו כל כך מכירים את העולם שרפאל כותבת עליו שאיננו זקוקים לשמות וכינויים – אבל לפעמים היא גם מוותרת על הספציפיות שפרוזה כה זקוקה לה בשביל להתעורר לחיים.
אבל רגע, מי הם "כולנו"? הרי הדמויות ברומן שייכות לקבוצה כה מובחנת ומצומצמת, ויש לקוות שקהל הקוראים של הספר הוא רחב יותר, גם בקני המידה הזעירים של עולם הספרות הישראלי. אולי הרומן הזה חסר תקווה בנוגע למגוון הקוראים שעשויים לגשת אליו, ולפעמים זו בעיה שניכרת בכתיבה ולפעמים עדות למבט מפוכח במציאות. ואולי היעדר תקווה הוא בדיוק הנושא שבו הרומן עוסק. כל ההתחמקויות שהרומן רצוף בהן – התחמקות מעשייה, מהבעת דעה נחרצת, מהתחייבות למטרה אנוכית או קולקטיבית – הן לב הסיפור. ההתחמקות היא גם התוכן – ביקורת פוליטית חריפה, אך מנוסחת באמצעים עקיפים – וגם הצורה: היא מנסחת פואטיקה אחרת, שאולי אפשר לכנות פואטיקה של אכזבה. השפה של הרומן רוויה הימנעות, התרחקות מכוונת מעיסוק בדברים עצמם, ועם זאת ההליכה סחור־סחור מסמנת עיגול עבה סביב הדברים שהטקסט מבקר. אחד מהרגעים ההיסטוריים המכוננים של הרומן מתואר בדרכים שלא רק מילניאלז מאוכזבים יזהו מייד:
"זה היה הקיץ הנפלא בחייהם של כולם, סיכמו כולם. במשך שנים רבות עוד הדהדו דברי ימי הקיץ ההוא בעיתונים, גם אם פחות ופחות, בזרזיף, פה ושם, כיוון שהוא באמת ובתמים חולל טלטלה, ולא רק בעיר הזאת, אלא במדינה כולה, אבל השלכותיה של הטלטלה היו מצומצמות לאין ערוך משקיוו שיהיו, כך שהטלטלה עצמה הוזכרה תמיד לא רק על תקן חלום שלא זכה להתגשם אלא אף כנקודת מפנה שאחריה הכול המשיך כרגיל" (עמ' 218).
וכך למשל מובאים דבריה של דמות שולית ביותר, בביקורת שקל מאוד להבין שמופנית כלפי אנשי המחאה החברתית ב־2011:
"הם מתעקשים על איזה טוהר, כאילו ההיסטוריה לא תיגע בהם, כאילו יש לדברים מהות לא חומקת שמעורפלת רק על ידי המטענים הספציפיים של ארגונים ספציפיים ברגעים ספציפיים. הם חושבים שאפשר לארגן ככה התנגדות פוליטית. זה כמו לדבר בשפה שאין בה פרטים. כמו להגיד רק 'כלב' ואף פעם לא לציין את גזע הכלב, להגיד 'עיר' בלי לומר איזו עיר" (עמ' 214).
מעניין שאותם דברים על "שפה שאין בה פרטים" יכולים להיות מופנים גם כלפי הלשון של הרומן, ואין ספק שהביקורת העצמית מכוונת ומודעת. מידה רבה של רגש מוקדשת פה לתבוסתנות שמקרינה החוצה ומאכלת מבפנים, לאיון העצמי של מי שחכמים מדי בשביל להאמין בכל דבר מסוים אבל כל דבר כללי נשמע להם מוגזם ופתטי.
העלילה מלאה ברגעים של עקרות רוחנית, ולא רק רוחנית, שמגלמים זוג הגיבורים המתייסרים על שאין להם תפקיד וכמוהם גם הסובבים אותם. לדוגמה, ברומן משובצים שני אירועים של היריון עם תאומים שכשל. סיפורי התאומים הנופלים הם בין השאר הפניה עדינה אל האירוע שנהוג לציין בתור אירוע הפתיחה של המאה ה־21, כרמז למציאות המוטרפת שהגיבורים חיים בה עוד מילדותם, שלא השאירה להם ברירה אלא לשקוע בוויתור. והרי גם אלינור ויפתח הם כמו זוג תאומים שנופלים יחד. אולי זו בכלל מטפורה לחצי הנחמה שמספקת השהייה המשותפת בתחושה שאין לאן לחתור, לא לבד ולא ביחד, וגם אם כן, אנחנו יושבים בסירה מחוררת ומעולם לא למדנו להשתמש במשוטים. גיבורי הרומן לא מסוגלים להימלט מהמציאות הטרגית, לא בנסיעות לחו"ל ולא באמצעים אינטלקטואליים, כמו שמנסחת זאת היטב ניצן, שכתבה מעין ספר אנטי־עזרה עצמית, ודוחה את גישת ה"אנחנו רסיס זניח ביקום" באומרה "נראה לי שהקלישאה הספציפית הזאת כבר לא ממש עובדת מאז שאנחנו יודעים באופן מדעי שאנחנו רסיס זניח שמכחיד את היקום" (עמ' 113).
העתיד המוכחד של היו שניים בלי תפקיד הוא דבר שאי אפשר להעלות על הדעת, ואילו ההווה הוא בעיה. לדמויות אין יכולת ליהנות מהרגע, והמבט קדימה תמיד מופנה אל עתיד עכור, נטול כל הבטחה. מוטיב הדלתות הסגורות שמופיע ברומן הוא ניסוח מוצלח של הקושי להתמודד עם הזמן החולף, לחתור אל דבר־מה בשביל תחושת ההישג או לפחות בשביל להעניק לזמן משמעות:
"מפליא כמה דלתות מספיקות להיטרק בפני אישה צעירה וכמה מהר מתעורר הגעגוע לנעורים לאחר שהדלת נטרקת. לא שאני מסוגלת להגדיר נעורים, או אפילו דלת. אבל אני יודעת שאנחנו נוקשות על משהו והוא נטרק בפנינו. אולי אנחנו בסך הכול מבקשות להשתלב בקהילה, לחיות בלי פחד מתמיד מבני אדם. אנחנו יכולות לזמר את כל פחדינו בשני קולות, בלחן מעגלי, בסולמות הולכים ומתגבהים. כמו שיר שיכורים מסורתי" (עמ' 46).
מהציטוטים שהבאתי ודאי בולט הרושם שלהבדיל מתחושת התקיעות שמאפיינת את העלילה, לשפה ברומן יש תנופה גדולה ועולם דימויים עשיר. לפעמים הרגשתי שהיה מוטב למתן מעט את הציוריות והתחכום של השפה כדי לתזמר טוב יותר התאמה בין האקרובטיות הלשונית לרגעי השיא הדרמטיים. אבל תוך כדי הקריאה הבנתי ששוויון הערך בין רגעי שיא לרגעי שפל הוא הברקה חשובה, שזה בדיוק הייחוד בפואטיקה של רפאל בין יצירות ספרות עכשוויות אחרות שמנסות גם הן לנסח את ההווה המשונה שלנו אבל ממשיכות להתנהג כאילו עדיין אפשר לספר סיפור כבעבר, להקפיד על התחלה, אמצע וסוף, לחשוב על התקדמות לינארית ופריעתה כאילו אנחנו עדיין מטפחים תקוות מתקופת המודרניזם ולא תועים בין השברים שהותירה.
הטרגדיה שמתוארת בספר כרוכה בידיעה על האפשרויות, על הפוטנציאל הבלתי מנוצל. אם כן, לא סגירת השערים, אלא דווקא – בקריצה יפה לקפקא – האפשרות להגיע כל כך קרוב אליהם, לעמוד על הסף ולא לקבל רשות להיכנס היא שמייסרת כל כך. לא פלא שבמצב כזה מופיע געגוע לנעורים, לתקופה שבה לפחות מבחינה קוגניטיבית עוד לא היינו מפוכחים ומדוכדכים. אולי הגעגוע הוא שמוביל את הרומן לעיסוק נרחב בנעורים של זוג הגיבורים וגם לדמותה המסקרנת של דנה, האקסית של יפתח מהתיכון. הטקסט ממריא בייחוד בפרקים המוקדשים לעבר של הדמויות, שספוג בהשפלה, הזנחה ותחושת ביטחון רופפת. אלה פרקים יותר דינמיים ובעיקר מלאים בכאב, והם מעידים שחוסר המוצא שבהווה מאפשר רק ללכת אחורה. התנועה לאחור מפיחה בדמויות את החיים שחסרים להן בהווה, ומספקת הסבר למצבן הנוכחי, וכך הרומן הולך ונעשה עשיר ומורכב לא בזכות התקדמות לקראת אירוע גואל או הרסני, אלא דרך מבט מעמיק בתקוות הגאולה ומשקעי החורבן שבעבר.
הגעגוע שעולה מהיו שניים בלי תפקיד מעורר גם געגוע לעבר הקרוב, של לפני עשור וקצת, או לפחות כך אני מצפה שירגישו אלה שמזהים בו את עצמם ואת הקרובים להם. אני לא לגמרי מזדהה עם המילייה הרלוונטי, אולי כי מעולם לא גרתי בתל אביב, וכנראה טוב שכך, אבל אני יכולה לחשוב על לא מעט פרצופים שיכולתי להצמיד לגיבורי הרומן היפה, העצוב והכן הזה. שנים לא ראיתי את האנשים האלה. את כולם אני מדמיינת כיום בברלין. אבל אולי רובם עוד פה, והם פשוט פחות מלוכדים, פחות קלים לזיהוי. ואולי זו בכלל אני שנעלמה, שהכריזה על תבוסה ונטשה בשלב מוקדם מדי. אני עוד זוכרת שלא כל כך מזמן אמנם גם היה פה מייאש, אבל היינו צעירים ורצינו לעשות טוב. לא מן הנמנע שכך נמשיך לזהות זה את זה גם בבגרותנו, ואולי אפילו נעשה משהו פרודוקטיבי ביחד, לשם שינוי.
.
תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, פרדס, 2024
.
ולנסיעה הבאה: בעבר כתבתי גם על ספר הביכורים של רפאל, שבכלל היה ספר שירה מיוחד ומבטיח. אבל בעצם עוד קודם לכן סימנתי לי לעקוב אחרי שמה כשנתקלתי בסיפור נהדר שלה, "ילדים חשובים מאוד" – אפשר למצוא אותו כאן, בגיליון כתב העת מאזנים ממרץ 2018, בעמ' 37 של הקובץ – שמביט אל העבר הקרוב אך מעט רחוק יותר, אל הילדות של תחילת המילניום, ומתבונן במציאות שלא ערוכה להכיל שאיפות גדולות.