ספרים באוטובוסים בן שבע!

זה יהיה פוסט קצר הפעם. בכל שנה אני חוגגת את יום ההולדת של הבלוג, ובד בבד מסכמת את השנה החולפת. בכל פוסט כזה אני נוטה לציין בנימת התנצלות שיש לי פחות זמן לקרוא ופחות זמן לכתוב, כאן ובכלל. הפעם אדלג על התלונה הזאת, לא כי היא כבר אינה תקפה אלא כי פשוט אין לי מה לחדש בעניינה.

.

החיים לא נעשים קלים יותר, ואיכשהו עדיין קוראים ויוצרים ספרות חדשה. אני, ואיתי בוודאי שאר העוסקים בתחום, עוד מנסים להבין מה היחס הראוי בין צריכה ליצירה. ודאי שאין נוסחה אוניברסלית, הכול עניין של יכולות, תקופות ורצון. אני כבר בת 35, גיל שבו נוטים להגדיר את עצמך כאדם מבוגר, ובהחלט מרגישה את ההגדרה הזאת דובקת בעור המתעייף שלי. הפתרון הזמני ואולי הכי טוב שלי לעייפות הוא הנמכת ציפיות כוללת. תמיד פחדתי מהשלב בחיים שיסתמן כאכזבה, אבל פתאום אני מגלה שהאכזבה טומנת בצידה לא מעט נחת מהדברים שכבר ישנם, שבעצם כבר אין צורך לצפות להם. ישנו המיעוט האיכותי של מה שהספקתי לקרוא, ואני שמחה בו, וכך גם על המיעוט האיכותי של מה שהספקתי לכתוב, לתרגם ולהביא לידי קיום בדרכים אחרות.

הבלוג הזה הוא גם מקום שבו אני מנהלת משא ומתן בין צריכת יצירות של אחרים ליצירה משלי – אני מעבדת יצירות ספרות שהותירו בי רושם, ומנסה לעכל מהן רשמים רלוונטיים לחיים. לפעמים החיים דוחקים הצידה את הספרות, אבל בדרך כלל שני הקצוות הלא־מנוגדים־בכלל מזינים זה את זה, או לפחות זו הפרקטיקה שאני שאני מנסה לשמר, ולהלן סיכום קטן של מה שתיעדתי בצידה: בשנה האחרונה שוב הצרתי על מיעוט הקוראים, בייחוד לאור מספר הכותרים ההולך וגדל, וקראתי להגדלת השלולית הזעירה של קוראי הספרות העברית. בעצמי קראתי ספרות עברית חדשה וחדשה פחות אך עדיין רלוונטית; טעמתי מעט מספרות העולם; תרגמתי ספרים והבנתי שגם זו עבודה סיזיפית, אף שלא כמו אחרות; ביקשתי שיניחו לי לנפשי, ואז נסעתי רחוק והכנסתי לחיי עוד אנשים ועוד ספרים.

כמו שיכולתי לחזות, פעילות הבלוג הצטמצמה לפחות עוד קצת מאז שהצטרפתי למערכת המוסך – מוסף לספרות, אבל שיתפתי גם ממעלליי הספרותיים במסגרת זו, שמאפשרת לי גם להזמין כותבים אחרים ליצור, לערוך פרוזה ורשימות ולהמליץ המלצות חגיגיות על ספרים שאהבתי בצד כתיבת ביקורות על ספרים חדשים והעמקה בספרים אחרים, ואף להנחות פרק בפודקאסט.

הקריאה והכתיבה שולחות זרועות תמנון לכיוונים רבים בעת ובעונה אחת, ואין לדעת עם איזה שלל יחזרו. יש אמונה שאני מתעקשת לטפח, ואני יודעת שקהל העוקבים והעוקבות של הבלוג שותף לטיפוחה. זה הכול להפעם, ותודה לכם, לקוראות ולקוראים, על עוד שנת תמנון.