נתחיל מהעובדה שאני לא נמשכת במיוחד לרומני מלחמה. מה כבר יש להם ללמד אותנו? מלחמה זה רע, נכון. האם יש צורך בעוד דוגמאות? אתמול סיימתי להאזין לחצי שמש צהובה מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, והתברר לי שכן, יש צורך בהן, גם אם גדלת על סיפורי מלחמה ולמדת לפורר את ההוד שלהם כדי לדמיין היסטוריה שמתקדמת בצעדים אחרים ופחות הרסניים.
גם לחובבות הז'אנר זה בוודאי ספר שבולט בייחודו. הוא עוקב אחר פרוץ מלחמת ביאפרה – מלחמת האזרחים של ניגריה בשנים 1970-1967 – אבל לא רק אחר המהלכים הצבאיים, עקירת ההמונים ומניין המתים, אלא הוא גם מתעמק בפרטי השאננות שלפני המלחמה ובחורבן שאחריה. זה פרויקט נועז לכל הדעות: רומן היסטורי רחב יריעה על נושא לאומי, שלא נעדרת ממנו ביקורת נוקבת על שני הצדדים של מלחמת האזרחים ועל הרעיון החלוצי של הקמת רפובליקה עצמאית בתוך ניגריה, שתשמש לא רק בית לבני האיגבו הנרדפים אלא גם מרכז של אפריקה השחורה החופשית. אדיצ'יה לא רק כתבה רומן על מלחמה שהסתיימה לפני שנולדה, אלא גם הוציאה אותו לאור ב-2006, לפני שמלאו לה שלושים, ועוד עשתה את הכול בתור אישה, כלומר מי שהסיפור הלאומי לרוב לא נשמע מפיה. בקיצור, חוצפה שראוי ללמד.
אדיצ'יה לא מסתפקת בלשמש שופר לאומי ומבקרת פוליטית, אלא בכל רגע ורגע ברומן היא כורכת את הפוליטי באישי, דרך שלוש הדמויות שנקודות המבט שלהן מרכיבות תמונה לא שלמה בשום אופן, אך עשירה ומרובדת: אוּגוווּ, נער שעובד בתור משרת בביתו של אודניגבו, מרצה באוניברסיטת נסוקה; אוֹלאנָה, בת למשפחה חזקה ומקושרת ובת הזוג של אודניגבו; וריצ'רד, סופר בריטי שחי בניגריה ונהפך לבן הזוג של קאינֵנֶה, אחותה התאומה של אולאנה. שתי הדמויות הראשונות הן משבט האיגבו אך כמובן ממעמדות שונים. אולי זו דרכה של המחברת להשלים את נקודות העיוורון של כל אחד מהמעמדות – זה שעוסק בחישובים אסטרטגיים ואידאולוגיים, וזה שנאלץ לחיות עם התוצאות של המהלכים שנובעים מחישובים אלה. אולי זו גם דרכה להמחיש שאין מעמד בלתי פגיע לחלוטין, ושהמלחמה טורפת את מרבית הקלפים בכל הנוגע לזכויות בסיסיות וזכויות יתר.
הבחירה בנקודת מבט של אדם לבן שתמלא כשליש מהנרטיב היא מסקרנת מאוד, ואף שהיא משמשת במידה רבה לדיון ביחסי גזע ובקולוניאליזם, ריצ'רד הוא דמות מורכבת הרבה יותר מנציג של אירופה הכובשת והמנצלת. בוודאי לא פשוט להפריד בבירור בין דמות חיובית (וכזה הוא ריצ'רד, דמות שמתחבבת בלא קושי בזכות עדינותה וביישנותה) ובין הקבוצה הבעייתית שהיא מייצגת. אדיצ'יה עושה זאת בחן, וצובעת את יחסי הגזע ברומן בגוונים הרבה יותר מעניינים מהמקובל. התפקיד של הדמות הלבנה פה הוא כמעט חוץ-עלילתי, ויותר מכול היא מעלה את השאלה: האם ראוי שהאדם הלבן יספר את הסיפור של אפריקה? התשובה היא לא – חיבוטיו הרבים של ריצ'רד הם ראיה לכך, וחצי שמש צהובה הוא תשובה מוחצת לסוגיה.
נקודת החולשה המרכזית של הרומן בעיניי היא העיצוב של שלוש הדמויות האלה – אמנם נקודות המבט שלהן אמינות, מרתקות ומשתלבות היטב לכדי סיפור אחד גדול, ואמנם הן מתחבבות בקלות, אבל שלושתן חיוורות למדי, כאילו אין להן אפיון יציב ומובחן מספיק שאפשר לדמיין במנותק מהעלילה. לעומת זאת בין שלל דמויות המשנה יש לא מעט דמויות עזות ובלתי נשכחות, בייחוד האחות קאיננה, שנשמע שיש לה הרבה יותר מה להגיד משיש לאולאנה, וגם למשל האם השתלטנית של אודניגבו, שמתערבת בחייו באמצעות אמונות טפלות, או אליס, הפסנתרנית המסתורית שאולאנה, אודניגבו ואוגוו פוגשים כפליטה.
הרומן תורגם לעברית ב-2008 בידי יעל אכמון, ואף שאני תמיד ממליצה לתמוך בשוק התרגומים המקומי, אציין שרק האזנתי לגרסת האודיבל של הרומן מפיה של זיינב ג'ה, ואני חושבת שאסור להחמיץ את עבודת הקריינות המופתית שלה. ג'ה קוראת את הספר כמו אנסמבל של אישה אחת, מעניקה חיים נפרדים לכל דמות ודמות, חולפת ככל שתהיה. בספר המוקלט אפשר לשמוע עושר אדיר של מבטאים, הבלחות של שפת האיגבו והמחשה של הריבוד האתני והחברתי של ניגריה, שבוודאי קשה לקוראים זרים לקלוט מקריאה דוממת בטקסט.
אפילו שההאזנה לספר הצליחה להותיר בי רושם של היכרות ראשונית אך אינטימית עם התרבות וההיסטוריה של ניגריה, היה ניכר שנקודת מבט מסוימת חסרה ברומן, וכנראה בצדק. חצי שמש צהובה יכול לשמש אצל קוראות מערביות גם כסיפור אטיולוגי על דימוי הילדים הרעבים באפריקה – למיטב הבנתי המקור של הדימוי הנפוץ הזה הוא באותה מלחמת ביאפרה ובמשבר ההומניטרי שהתחולל בה בעקבות המצור של ניגריה עליה. הרומן אכן כולל תיאורים לא עדינים של תושבי הרפובליקה החדשה הגוועים ברעב, וגם של האכזריות של תושבי הרפובליקה זה כלפי זה בניסיון של יחידים לשגשג על חשבון הכלל. ועם זאת, נקודת המבט שלהם היא לא חלק מהסיפור, ואפשר לומר שזו בחירה הגיונית של אדיצ'יה והכרה בכך שיש סיפורים שגם היא לא מסוגלת לספר.
אבל היא כן מספרת את הסיפור של הנספים האלמונים, נטולי הגבורה, בכך שהמצב החריג של המלחמה, טריפת הקלפים של המעמדות המיוחסים ושל אלה שחשבו שהאידאולוגיה תבנה ותקיים את הרפובליקה האוטופית שדמיינו – כל אלה יוצרים דלות שוויונית, מביאים את כל סוגי האזרחים לפקפק באנושיותם ומספקים לבעלי הפריבילגיות הזדמנות להתנסות בעל כורחם בגורל שבו כסף ומעמד אינם עוד גלגל הצלה. לקראת סוף הרומן הבנתי שיש בו יסוד מאגד אך מושתק, אולי בגלל הצורך להדגיש את ריבוי הקולות על פני הסיפור הלאומי והאתני היחיד, המונוליטי. התחושה היא שאדיצ'יה כתבה את הרומן לא רק בכוונה להבליט היסטוריה לא מדוברת מספיק בשפה האנגלית ובכוונה לבקר את אינספור המחדלים שגם משפחתה נפגעה מהם, אלא בניסיון כן להביע סולידריות עם מי שאיבדו הכול במלחמה, אבל גם עם מי שלקחו, עם מי שהגו ותכננו והכריזו, אבל גם עם אלה שאפילו לא זכו להיקבר בכבוד. הטקסט מתעכב על המוות של דמויות עם שם וסיפור חיים באותה מידה שבה הוא מתעכב על מוות אנונימי שגיבורי הספר נאלצים לחלוף על פניו, ולא מניח להתעלם משום היבט של אובדן במלחמה.
הקטעים העוצמתיים ביותר (וכאן אצטרך להימנע מפרטים מזהים כדי לחסוך ספוילרים) הם אלה שבהם אשמת המעוול תועה, מחפשת את הקורבן וכבר אינה בטוחה בזהותו – האם חייל שאנס אישה במלחמה אמור להתנצל בפניה, או גם בפני כל הנשים? ואולי גם בפני הצבא שהוא בייש במעשה הזה, ובפני העם שהצבא הזה מייצג? כך אני מפרשת את הסולידריות ברומן הזה – מי שחוטא כלפי אדם אחד חוטא כלפי האנושות כולה, והנסיבות הקיצונית של מלחמה ורעב בסך הכול מגבירות את עוצמת העוול והאובדן. קשה לקוראת שלא לדמיין את עצמה מנסה לשרוד בנסיבות כאלה, וכבת לפרויקט לאומי אחר שנשמע מופרך, קשה שלא להרהר בעקבותיו על כמה מסוכנים רעיון הלאומיות והיומרה לשמש מרכז רוחני ותרבותי לקבוצה אתנית גדולה ומגוונת.
חצי שמש צהובה הוא לא רומן לבעלי קיבה חלשה, אבל הוא טקסט קולח, ויחסית לכובד המשקל שלו הוא נצלח מאוד בקלות בזכות ההתעקשות של אדיצ'יה לדמיין את חיי היום-יום גם כשבכל רגע החיים נמצאים בסכנה, ואת הניסיון לאהוב ולשמור על האהובים גם בתנאים אלה. הוא לא סתם חשוב בתור הזדמנות להתוודע להיסטוריה שאינה מערבית אך כרוכה בזו המערבית ולהיסחף אחר גורלות אחרים, אלא גם כהרהור מתמשך ומורכב בשאלות: כשאנחנו אשמים, כלפי מי אנחנו אשמים, וכשאנחנו חולמים על עתיד קולקטיבי טוב יותר, את מי אנחנו לא מביאים בחשבון?
Chimamanda Ngozi Adichie, Half of a Yellow Sun, Knopf, 2006
ולנסיעה הבאה: אולי זו הזדמנות טובה להזכיר עוד קול מניגריה, גם אם שונה בתכלית: חפיזה גטר היא משוררת ניגרית-אמריקנית שסקרנה אותי בזכות השיר "נביאים אורחים" שהתפרסם ב-Los Angeles Review of Books וחוקר את שבריריות הגוף והנפש באמצעות דוד חולה אחד בסביבה מורעבת.