כיצד הספרות הרסה או הצילה את חיי: סיכום עשור

אני משתמשת בגודרידס לא כעוד רשת חברתית, אלא כדי לעקוב בקלות אחרי הספרים שאני קוראת. אמנם אני לא נוטה לשכוח האם קראתי ספר מסוים או לא, אבל מועילה לי האפשרות לחזור אחורה ולסקור מה קראתי מתי, לדלות המלצות ממוקדות כשמבקשים ממני או פשוט להביט ברשימות הקריאה ולהתרשם מכך שרוב הזמן היו לי חיי קריאה עשירים. זה מעין טריק זיכרון, למי שאולי רוצה לאמץ – דרך למיין את האירועים האישיים לא לפי תאריך, אלא לפי איזה ספר קראתי בתקופה שבה התרחשו. אני בדרך כלל מזהה השפעה של האירועים בחיי על בחירת הספרים שאני קוראת ולהפך, וזו אחת הסיבות שבגללן חשבתי שראוי לי לפתוח בלוג על הקשר בין הספרות לחיי היום-יום. החיבור הזה לא פשוט או ברור כל כך, לאו דווקא תמטי או גאוגרפי. ככל שחיי הקריאה שלי מתקדמים, אני מזהה קשרים יותר ויותר מורכבים ואידיוסינקרטיים בין החיים לקריאה: בתקופה של אכזבה מבני אדם, קראתי דווקא רומנים של מישל וולבק כדי לשקוע עמוק יותר בדכדוך ולראות מה יקום מחורבות האמונה במין האנושי; יום אחד ראיתי מוכר בקיוסק מכה הומלס, התקשרתי למשטרה ומיד לאחר מכן התעורר בי דחף לרכוש כל ספר של אורלי קסטל-בלום שעדיין אינו ברשותי.

ובחזרה לגודרידס ולאובססיית התיעוד שבה האתר מסייע לי: בשנתיים האחרונות ניסיתי לעקוב אחרי הרגלי הקריאה שלי לא רק על פי הזנת כותרים ותאריכי התחלה וסיום של הקריאה, אלא גם מבחינה כמותית, באמצעות אתגרים שכל משתמשת יכולה להציב לעצמה. למשל, ב-2018 ניסיתי לבדוק אם אעמוד באתגר של 50 ספרים בשנה – בסיום השנה קראתי 51, לא כולל ספרים בודדים שזנחתי באמצע (ואכן בעייתי שהשימוש באתר לא מאפשר לתעד קריאה חלקית) או כאלה שלא הצלחתי להזין לאתר מסיבות טכניות. מכיוון שהרגשתי שיכולתי לקרוא הרבה יותר, ב-2019 הצבתי לעצמי מטרה של 60 ספרים. באמצע השנה כבר היה לי ברור שהקצב שלי איטי מדי, ובסוף דצמבר נאלצתי להודות שעד סופה לא אקרא הרבה יותר מ-40 ספרים.

לקוראים מסוימים זה נשמע המון, אבל בשבילי – מסיבות מקצועיות בעיקר – זה בכלל לא הרבה. לפחות עשרה כותרים בשנה הם ספרים שקראתי לצורכי עבודה, והעובדה שמלבדם קראתי רק עשרות בודדות של ספרים היא כישלון מוחלט נוכח השאיפות שלי להישאר מעודכנת במתרחש בספרות המקומית ובספרות העולמית, להיענות לגחמות הקריאה שהחיים מזמנים, להשלים פערים בהשכלה הספרותית, להקשיב להמלצות מחברים, לכתוב על מגוון של ספרים לבלוג ולעדכן את עמוד הפייסבוק לפחות אחת לשבוע, לגשת לערימת הספרים שהוצאות לאור וסופרות וסופרים שולחים לי וגם סתם להרגיש שמדפי הספרים שלי הם יותר מקישוט מתוחכם.

הפער הזה בין הרצוי למצוי, ואף על פי כן אותה שאיפה לקרוא עוד, לקרוא כמה שיותר, לקרוא הכול – אלה רגשות שראוי לחקור אחת לכמה זמן כדי להיזכר לשם מה בכלל אני קוראת, ומה מניע את הדחף להרבות טקסטים בחיים.

בשבוע שעבר הזדמנתי אל אוניברסיטת ת"א, לשני מושבים בכינוס שכותרתו מהי ספרות?, ושם שבתי והרהרתי בנושא – כלומר לא בנושא הגדרת הספרות (כי כמו שהעירו לא פעם המרצות בקהל, בסופו של דבר הקורא יודע מה נמצא בין ידיו כשמדובר בספר), אלא בשאלה מדוע ולשם מה אנו קוראים.

המושב העיקרי שהרשים אותי נקרא "האישי" – ככלל, היבט שזר למחקר האקדמי, שראוי להניח בצד בבואנו להעביר ידע ולייצר עוד ממנו. ועם זאת, אין להכחיש את העובדה שהוא נוכח. תמיד יהיה היבט אישי מהסיבה הפשוטה שהמחקר האקדמי אינו נכתב מעצמו, אלא בידי אנשים. במושב הזה דיברו יוחאי אופנהיימר, חן אדלסבורג ואיל בסן, ובעיקר ההרצאות הקצרות של שני האחרונים הן שעדיין מהדהדות אצלי (אגב,שקלתי לבקש מהדוברים לשלוח לי את הגרסה הכתובה של ההרצאות כדי שאוכל לכתוב בעקבותיהן במסודר, וגם כדי להחמיא וליידע את הדוברים שעשו עליי רושם, אבל בסופו של דבר החלטתי שלעזאזל עם הסדר – שיישאר באקדמיה – ולהסתמך על הזיכרון המאוד אישי שלי של מה שנאמר והתגובות המאוד אישיות שלי לדברים).

חן אדלסבורג דיברה על "הספרות כתרגיל באהבה", והתמודדה עם ההנחה המרכזית שקיימת סתירה בין אהבה ליצירת ספרות ובין הניסיון לפרש אותה. ההבחנה הזאת עזרה לי להבין שאחד הדברים שמכבידים על שאיפות הקריאה שהזכרתי קודם הוא הפיצול בין שתי ישויות קוראות: זו שאוהבת אהבה אישית, מונעת בידי משיכה ודחפים, וזו שקוראת כחלק ממהלך תרבותי וחברתי, מבקרת וממיינת. כל אחת מהן עוצמתית ותובענית, ולא תמיד אפשר לספק את שתיהן.

ועוד ייאמר לזכותה של אדלסבורג: לפעמים נדמה שאהבה היא מסמן ריק. היא משמשת כדי למכור כל מיני דברים; רמז מפוקפק בידי אנשים שמטרידים אותך בבקשה מעצבנת וחותמים ב"תודה אהובה". רבים כבר הביעו ונימקו את הטענה שאהבה היא משמעות החיים, ולפעמים נדמה שזה נכון אינטואיטיבית. אבל בעולם שבו המשמעות נהפכה למושג עבש, גם באהבה דבקה סתמיות. לכן הערכתי את התעוזה לחזור אל מושג חמקמק, בנאלי לכאורה, ועם זאת בסיסי. הערכתי לא רק את תוכן ההרצאה, אלא גם את האופן שבו נמסרה: באהבה ("באהבה", כמו שמגיב מוכר הפלאפל הקרוב לביתי, נדיב ונונשלנטי, בתגובה לבקשות חריגות. או, "באהבה", כמו שראוי לחתום על מכתבים וברכות אך ורק אל נמענים אהובים באמת), וגם את השאלה שעלתה בדיון שאחריה: האם הספרות אוהבת אותנו בחזרה?

איל בסן ריגש אותי מסיבות אחרות, אישיות גם הן. כותרת ההרצאה שלו "הספרות הרסה את חיי" הייתה אזכור של פרויקט שהתקיים בבלוג/מגזין המשותף הסיפור האמיתי והמזעזע של, שלמיטב הבנתי תוחזק בידי כמה תלמידים מאותו חוג לספרות באוניברסיטת ת"א. הפרויקט בעל השם הסקסי "כך הרסה הספרות את חיי" החל עוד בסוף העשור הקודם, וכלל פוסטים בנושאים מגוונים ואישיים על המקום של הספרות בחיים. למרות ההנחה המובלעת שהספרות תמיד הורסת את החיים במובן מסוים, ככל שהתגבש הפרויקט, כן עלתה בו השאלה האם הרסה או שלמעשה הצילה. גם איל בסן דיבר בהרצאתו על המקום של הספרות בחייו האישיים, וחתם בציטוט מפוסט מאת שחר אבן-דר מאנדל שהתפרסם בפרויקט: "ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה".

המאמץ להוכיח ולהגדיר את המקום שהספרות תופסת בחיים שמחוץ לספרות מעורר בי הזדהות, מן הסתם. אחרי הכול, זו פחות או יותר הצהרת הכוונות של הבלוג הזה. יתר על כן, יש לציין ש"כך הרסה הספרות את חיי" הוא פרויקט שעורר בי המון מחשבה עוד בשלהי 2008, כשחיכיתי ששנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה תתחיל, שהספרות תמשיך להרוס או להציל את חיי ושסוף-סוף אפגוש עוד הרבה אנשים שמתקיימים במרחב הטקסטואלי. את "הסיפור האמיתי והמזעזע של" קראתי עוד בהיותי תיכוניסטית, כשלא יכולתי לדעת שלימודי הספרות באוניברסיטאות שונים מהותית מהכתבת הסיכומים לבגרות שהורגלתי בה עד אז. באותה תקופה הפוסטים של אותה חבורה מגילמן שימשו לי רמז נדיר למה שאפשר לעשות עם הספרות, חוץ מלקרוא בה. הרבה ביקורת, מוצדקת במידה רבה, מושמעת על החוגים לספרות באקדמיה. אבל מהמעט שהתוודעתי לו באותו כינוס, נראה שלפחות החוג בת"א מנסה להתמודד עם הביקורת הזו ברצינות, לברר מה תפקידו כיום ובסך הכול להיות טוב אל מושא המחקר שלו.

אגב, כך הרסה הספרות את חיי: אם יש הפרדה בין החיים לספרות, נראה שהספרות השתלטה על רוב החלקות בחיי. אנשים שאינם מייחסים חשיבות לספרות יתרשמו שאין לי יותר מדי חיים, ועל כן שהחיים האלה נהרסו. ואם אני מרגישה שנכשלתי ביעדי הקריאה שלי השנה, אולי אלה לא המספרים עצמם שמטרידים אותי, אלא המחשבה שלא נתתי לעצמי מספיק הזדמנויות להיהרס, או לחלופין, להיגאל.

הנה סיכום העשור הפרטי שלי בפירוט קונקרטי למדי: מאז 2010 סיימתי שלושה תארים בחוגים ספרותיים או משיקים לתחום (1. ספרות גרמנית ולשון עברית; 2א. תרגום; 2ב. ספרות יידיש). התחלתי לעבוד בשביל הוצאות ספרים בתור לקטורית, ואז בתור עורכת לשון ומגיהה, ואז בתור מתרגמת. רכשתי ידיעה שוטפת בשתי שפות שלא ידעתי קודם – גרמנית ויידיש – בעיקר כדי לקרוא בהן ספרות. התחלתי לכתוב ולפרסם ספרות משלי. פתחתי בלוג ועמוד פייסבוק על ספרות. הסתובבתי בעולם כדי ללמוד על ספרות, לעבוד על תרגומים, לדבר על ספרים. התחברתי עם סופרות וסופרים, מתרגמות ומתרגמים ועוד עוסקים במלאכות בסגנון, על בסיס העניין המשותף שלנו. ולמרות האכזבה מהכמויות שאינני מספיקה, אין להכחיש שקראתי, וקראתי, וקראתי. זה לא סיכום עשור רשימתי במיוחד, אבל הנה, הצלחתי למנות כמה דברים. ואני רוצה מאוד להזמין את קוראיי לחבר להם רשימה בסגנון הזה, עם או בלי לנקוב שמות של כותרים, ולמנות את שלל הדרכים שבהן הספרות הייתה חלק מחייהן (ויש שיאמרו, תחליף לחייהם) בעשור האחרון. גם שעות רבות של קריאה הן דרך נהדרת להתבגר.

נכון, עשיתי לא מעט, אבל בעיקר בגבולותיו של עולם מקביל ונסתר מעין הציבור. בסיכום אחר, אך עדיין קונקרטי של העשור הזה, בעצם לא עשיתי כלום. מבחינת הציבור שאינו מתעניין בספרות, כלומר מבחינת הרוב המכריע של האנושות, התעסקתי בדברים טפלים, שאינם משפיעים על דבר. ולמרות הכול, אין ספק שבעשור האחרון אהבתי. אהבתי המון, גם אם מושא האהבה זניח בעיני רבים. זו פעולה שגם אם לא כולם מסכימים על תוכנה, כמעט כולם סבורים שהיא מהותית, נשגבת ואף מצילת חיים.

 

ולנסיעה הבאה: ודאי התאכזבה מי שציפתה למצוא שלל כותרים בולטים בסיכום העשור הזה. צר לי, את הרשימות המחייבות אני משאירה לתקשורת ולאקדמיה, ואף שם עולות תהיות אם הדבר אפשרי בכלל. בבלוג אישי מותר לי ללכת אחרי נטיית הלב ופשוט להתלהב באקראי, לפעמים באופן כללי עד כדי התלהבות מעצם העובדה שיש ספרים, ויש קוראים, ושלמרות כל התלונות והסיבות לרטון, זה יפה מאוד ולא מובן מאליו.

במה שכרוך, מגזין הספרות בהנחיית מיה סלע ויובל אביבי שאני מאזינה לו באדיקות, אירחו את רועי צ'יקי ארד ויהודה ויזן כדי לסכם את העשור האחרון בשירה העברית. התוכנית נקראה בשם המטעה "מצעד העשור", ולמעשה יש בה בעיקר שמחה על כך שדברים קורים בתחום השירה ויצירות נכתבות (וגם חיקוי ראוי לציון של ויזן את צ'יקי), אז מה רע.

גם בכתב העת המוסך התרכזו בהתפעמות אישית ובהשראה – אמנם לא לצורכי סיכום, אלא לציון חג החנוכה – וביקשו משמונה כותבות וכותבים לספר על מילים מעטות שסיפקו להם הרבה מעבר למשוער, כמעין נס. התוצאה היא כמה קטעים מצוינים ונוגעים שנבחרו בעקבות חוויה, ושיתוף אינטימי של מה שחוללו בחיי הכותבים והכותבות. וכן, אולי למקרא החוויות והקטעים האלה אפשר להאמין שהספרות יכולה לאהוב בחזרה.