האכסניה הצפה אירופה

כבר רמזתי כאן ולא מעט בעמוד הפייסבוק שאני מבלה את הקיץ במרחב הדובר גרמנית – בעיקר בתוכנית רזידנסי של חודשיים בווינה, לצורכי תרגום והיכרות עם סצנת הספרות האוסטרית. שהות בחו"ל שכזאת, באורך בינוני ועם חירות גדולה יחסית, היא חוויית זרות מתעתעת, משהו בין הגירה לטיול. מצד אחד יש לי פה חיי יומיום די מסודרים עם שגרת עבודה וקניות בסופר (ואני נוטה להיעלב כשכותבים לי "תיהני בחופשה!"), ומצד אחר כן השתדלתי לבקר במוזיאונים ובאטרקציות התיירותיות המובהקות, כי למה לפספס אם אני כבר פה. את רוב הפעילות התיירותית דחסתי לשבוע שבו בן זוגי הגיע לביקור. אז מצאנו את עצמנו מביטים ביצירות אמנות מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, מבקרים בקברים של בני שושלת הבסבורג, מטיילים בגינה של ארמון ענקי ובלתי מאוכלס ומשתתפים בסיור ב"מגדל השוטים", ובו תערוכת פתולוגיה קבועה של איברים בפורמלין, מיני מחלות עור וגידולים. גם יש מוזיאון קבורה מסקרן שתכננו לבקר בו, אבל כנראה נשמור את האטרקציה הזאת לפעם הבאה.

אולי זו רק וינה שנוטה לזמן תיירים לסיטואציות מקאבריות, אבל הייתה לי הרגשה שבהשוואה בין תיירות להגירה, התיירות נמצאת בצד הזוהר של המוות. הרי החיים לא מספיקים בשביל להניע מיליוני אנשים בין ארצות. תהילת העבר, לעומת זאת – זה כבר מצדיק טיסה. על פי החלוקה הסכמטית הזו, הגירה היא מפגש חזיתי עם החיים על כל מובניהם העגומים והמשעממים – ביורוקרטיה, הרגלים, מוסכמות חברתיות, חוקי דקדוק, כסף, דיור. כל כך הרבה ישראלים שואפים להגר, ונדמה לי שהמספרים הגדולים האלה קשורים לא רק בכך שרע להם בארץ מולדתם, אלא בחוסר הבנה של הקשיים האדירים שכרוכים בהגירה. אולי חוסר ההבנה הזה מסביר, אגב, את חוסר האמפתיה לזרים שהגיעו ארצה ונאלצו להישאר. קריאה ב"פרסונה", נובלה אחת מתוך שתיים בקובץ חתן הולך על-ארבע מאת טוואדה יוקו, היא עוד דרך לטאטא הצידה את הזוהר למראית עין של חוויית ההגירה.

טוואדה יוקו היא סופרת יפנית מוערכת שבעצמה מכירה את החוויה מקרוב – היא היגרה לגרמניה לפני שנים רבות, ומאז כותבת ומפרסמת הן ביפנית והן בגרמנית. החלטתי לכתוב על התרגום הראשון מיצירתה לעברית לכבוד חודש נשים בתרגום לא רק משום שאחת ממטרות היוזמה היא חשיפה ליצירה בתרבויות רחוקות, אלא כי מדובר בספר שהמפגש הבין-תרבותי וההימצאות בין שפות הוא אחד מנושאיו המרכזיים.

"פרסונה" עוסקת בדיוק בלימבו הזה: הגיבורה מִיצִ'יקוֹ מתגוררת בהמבורג עם אחיה. שניהם הגיעו לגרמניה לצורך לימודים באוניברסיטה. מיצ'יקו לא מוצאת את עצמה בקרב הגרמנים, אבל גם לא מרגישה בבית בקהילת המהגרים היפנים. הנובלה אינה טקסט שקשה לעקוב אחריו, ועם זאת היא נעה בשבילים מתפתלים. הציפיות של הקוראת שוב ושוב מתבדות ומוסטות לכיוונים אחרים, מפתיעים אך לא בלתי הגיוניים. כך טוואדה מצליחה לעורר בקוראיה את אותה תחושת דיסאוריינטציה שאופפת את גיבורת הנובלה. אם לשוב להשוואה בין הגירה לתיירות, המהלך הבלתי צפוי של "פרסונה" אינו הרפתקה מהנה, אלא הפרעה לשגרה, קושי מתמיד לנהל חיים רגילים ועקביים.

נדמה לי שזה בדיוק הצד שלא נלקח בחשבון כששוקלים את רעיון ההגירה: אולי בהתחלה דברים מסעירים יותר משום שהם לא מוכרים, אבל הצורך להתרגל לחידושים בכל רגע פנוי הוא בעיקר מתיש ומבלבל. אין זה מקרי שהדבר היחיד שקבוע בנובלה זו הוא המשיכה של מיצ'יקו לעוד תופעות של זרות, בין שבקשרים עקיפים עם בני מדינות אחרות ממזרח אסיה ובין שבביקור ישיר וטורד מנוחה בקרב מהגרים מאזור אחר לגמרי:

"בשטח הצר לאורך המים נבנו דירות טרומיות. הן נבנו ממש על המים ולא לאורך שפתם. אין מקום לחייהם של האנשים האלה על היבשה ולכן הם חיו על המים. היא ראתה שלט 'פְלוֹטֶל אירופה' מתנוסס על קיר אפור. האכסניה הצפה אירופה. מסתבר שחלק מאירופה צף על המים. בדירות האלה גרו אנשים שהגיעו ממזרח אירופה" (עמ' 34).

"האכסניה הצפה אירופה" – איזו דרך קולעת לתאר את השילוב בין חיפוש ביטחון וחוסר ביטחון מובנה שבאותה חוויה. למרות תפניות מקוריות רבות, הנובלה מסתיימת בסצנה מפתיעה אמנם, אך גם בלתי נמנעת. כמובן לא אחשוף אותה פה, אבל כן אציין שה"פתרון" שמיצ'יקו מוצאת בסופו של דבר כרוך בשמירה על זרותה.

מיכל דליות-בול, שתרגמה את הקובץ מיפנית, קושרת בין שתי הנובלות בספר באחרית דבר מאלפת. אף שהן מאוד שונות זו מזו, בסגנון ובמהלך, אולי כדאי לעמוד על מקצת מהקשר הזה גם לפני הקריאה. הנובלה השנייה בצמד, שעל שמה נקרא הספר, היא "חתן הולך על-ארבע". גיבורתה, המורה קִיטָמוּרָה מִיצוּקוֹ, היא דמות שמפגינה זרות בולטת, אך בדרך אחרת מאוד. בהיותה רווקה בת 39, היא מעוררת את סקרנותן של עקרות הבית בשיכון הדיור הציבורי. הן שולחות את ילדיהן ללמוד אצלה בשמחה אך בחשש. קיטמורה אמנם מתגלה בתור מורה טובה, אך התכנים שהיא מעבירה בלתי שגרתיים, למשל האגדה על "הכלב החתן", שתחילתה בכלב שמלקק את ישבנה של נסיכה, המשכה בזוגיות בין הכלב לנסיכה וסופה מתפצל לסופים שונים ומגוונים, שהנובלה אינה רואה צורך להכריע ביניהם. הזרות של קיטמורה שונה מזו של מיצ'יקו, גיבורת "פרסונה", מאחר שקיטמורה אינה מוטרדת כלל מחוסר ההתאמה שלה לסביבתה. הקורא חווה את זרותה בעיקר דרך המבט של הסביבה עליה (המעבר מנקודת המבט של הפרט לזו של הכלל מנוסח יפה במיוחד באחרית הדבר).

התכונה של קיטמורה שמעוררת קושי יותר מכול היא חיבורה המוגבר לגופניות והנונשלנטיות שלה בכל הנוגע למיניות ונוזלי גוף, במידה נדירה לבני אדם. ככל שהנובלה מתפתחת, נחשף הצד החייתי בקיטמורה ובסביבתה, וגם הוא בלתי צפוי.

גם כאן טמון הקשר הסמוי למחצה בין שתי הנובלות. טוואדה יוקו נוטה למזג ביצירתה את המפגש בין המינים (האנושי והלא-אנושי) עם המפגש בין תרבויות שונות. בכך היא גם מזכירה לנו, בין השאר, את הדה-הומניזציה הכרוכה בזרות, המתבטאת היטב בנובלה "פרסונה":

"הגבר שפנה אליה לבש מכנסיים עם רקמה של דקל ושמש באזור הירכיים. הוא שאל את מִיצִ'יקוֹ באנגלית אם היא מוויטאנם. מאחורי הגבר הזה, גבר אחר פרש את הז'קט הצבעוני שלו כמו נוצות של טווס, והתקרב ובא. קוריאנית? הוא שאל. לפתע הבחינה שפרצופים אחדים כבר הקיפו אותה, ממתינים לתשובה. קול אחר אמר, אולי תאילנדית? ואז קול אחר, לא… אולי פיליפינית. לא… אני יפנית, ענתה מִיצִ'יקוֹ באין ברירה. אהה, טויוטה הא!, אמר וצחק צחוק מצודד הגבר הראשון שפנה אליה. מִיצִ'יקוֹ סובבה את גופה בחזרה לכיוון המקורי שאליו צעדה וחזרה לצעוד. ברגע שחשבה לעצמה אני לא טויוטה! הרגישה שגופה הופך למכונית קטנה" (עמ' 33).

טוואדה מזכירה ששאלות של זהות ומוצא אתני הן מורכבות, אבל היא אינה נותנת לגיבוריה להתחבט בהן ישירות. אלה לא דמויות שעוסקות בפוליטיקת זהויות, אפילו שהן מרגישות בה היטב על בשרן. במקום זאת, טוואדה מעתיקה את הקונפליקטים האלה אל הסביבה. הרי גם הסביבה מוזרה, כפי שמבהירה סצנה אחרת ב"פרסונה", בהשתתפות מכרה גרמנייה (שטייף-סן) ושתי מכרות יפניות של מיצ'יקו:

"כן, זו מסכת נוֹ, היא מתוצרת ספרד, אמרה מִיצִ'יקוֹ. זה חיקוי? כיווצה שטייף-סַן את גבותיה בשאלה. אפשר לומר… אבל… אמרה מִיצִ'יקוֹ שחשה תחושת אינטימיות כלפי המסכה, אבל אם מסכות מתוצרת ספרד הן חיקוי אז האם זה לא הופך גם את כל המכוניות היפניות לחיקוי?" עמ' 58)

בנובלה השנייה טוואדה מעתיקה את שאלות הזהות והקונפליקט בין היחידה לסביבה אל ממלכת בעלי החיים ובני האדם החייתיים, וחושפת דרכי חשיבה חדשות בשלל הסתעפויות משונות ולעיתים קומיות של הקשר בין שתי הקבוצות. בשתי הנובלות יש הומור דק ופיזי במיוחד, והכתיבה של טוואדה מבריקה ביכולתה להיצמד אל תודעת הגיבורות ולהתרחק ממנה לסירוגין, לפי צורכי הסיפור, אך לעולם לא להתבדח על חשבונן. אולי אפשר לאפיין את ההבדל בין שתי הנובלות כטרגדיה ("פרסונה") לעומת קומדיה ("חתן הולך על-ארבע"). אך למרות המהלך והנימה השונה מאוד, לשתיהן מחלחלת אופטימיות הנובעת מנקודת המבט הרעננה והתרגול התכוף של זרות והזרה, מכשיר ספרותי בסיסי לכל הדעות.

אשר לתרגום, ניכר שהמתרגמת עשתה עבודה טובה מאוד, אך עריכת תרגום מוקפדת יותר הייתה יכולה להפוך את המהדורה העברית למושלמת ממש. עניינים קטנים אך צורמים כמו סדר מילים לא טבעי במשפט (בייחוד בנובלה השנייה, שבנויה ממשפטים ארוכים מאוד) וטעויות בתעתיק של מילים בגרמנית פוגמים ברמת הגימור של הספר – וחבל, כי מלבד זאת מדובר בספר מושקע לעילא מבית הוצאה שמצטיינת בתרגומים משלל שפות. לא נותר אלא לקוות לעוד תרגומים רבים לעברית מיצירתה של טוואדה יוקו, סופרת מתוחכמת ובוודאי רלוונטית.

 

טוואדה יוקו, חתן הולך על-ארבע, מיפנית: מיכל דליות-בול, אסיה, 2019

 

ולנסיעה הבאה:  בהקשר של חודש נשים בתרגום מעניין לקרוא את הריאיון הזה עם המתרגמת הפורה מגרמנית לאנגלית סוזן ברנופסקי, שתרגמה גם מיצירתה של טוואדה יוקו. בריאיון ל-LA Review of Books היא מספרת שלמעשה היא חבה את הקריירה שלה בתרגום במידה רבה לטוואדה, וגם מעמיקה את ההתבוננות ביצירתה ומספרת על טוואדה בתור סופרת דו-לשונית ועל עבודת התרגום.

חוץ מזה, למי שפספסו – גם אני התבטאתי בתור מתרגמת במסה שהתפרסמה בתחילת החודש, בגיליון משמח במיוחד של המוסך בסימן חודש נשים בתרגום.