שש הערות בעקבות פסטיבל הספרות הבינלאומי בלויקרבאד, שווייץ

1. עם הגישה הנכונה, מצב שבו את מוקפת בשפות זרות הוא מצב נטול חסרונות. במשך שלושה וחצי ימים בפסטיבל נכחתי באירועים בשפות שקרובות אליי אך אני מבינה אותן מאוד חלקית, אם בכלל: הונגרית, צרפתית, ערבית, גרמנית שווייצרית (וכן, זו שפה בפני עצמה). בכל אירוע היה תרגום לגרמנית באיזשהו מובן, אבל לפעמים היה קשה להקשיב לו בתשומת לב מיד אחרי הרושם העז שהשאירו השפות האחרות. ברור שמוטב להבין את התוכן של מה שנאמר, אבל אי אפשר לדלג על השלב הראשון, השלב של ההקשבה הנטולת ציפיות, הנטולת הבנה. זה בדיוק מה שצרוּת אופקים מסרבת להבין: אף אחד לא נולד עם תרבות, והתהליך הקשה והמבלבל של התוודעות לתרבות, גם בתור אדם מבוגר, הוא תמיד תהליך חיובי.

הגעתי לפסטיבל בתור אחת מתוך שישה מתרגמים של ספרות גרמנית. כולנו יחד השתתפנו בסדנה עם הסופרת השווייצרית ג'אנה מולינארי, שכולנו תרגמנו קטע מתוך ספרה כאן הכול עוד אפשרי (Hier ist noch alles möglich) לצ'כית, אנגלית, אוזבקית, איטלקית, ספרדית ועברית. בפסטיבל קיימנו פאנל ובו סיפרנו על פועלנו בתחום התרגום, על ההתמודדות עם הטקסט ועל החוויות מהסדנה, וגם התבקשנו לקרוא, כל אחת בשפתה, קטע מתוך התרגום לרומן. אמנם הקריאה נמשכה רק כמה שניות בכל שפה, בייחוד בעברית, שנוטה לקצרנות, אבל חששתי שהקהל יתחיל לנדוד בחלקים האלה. התברר שטעיתי לגמרי. החדר היה מלא, והקהל היה מרותק. לאחר האירוע פנו אליי שתי נשים, בשתי הזדמנויות שונות, ואמרו שבעקבות הקריאה שלי התעורר בהן חשק ללמוד עברית. שוחחנו מעט על הקשיים הצפויים להן, אבל כמובן עודדתי אותן לממש את הרעיון. האירוע האחרון שהלכתי אליו לפני הירידה מההר התקיים בערבית עם תרגום לגרמנית. נכחו בו הסופרות אימאן מוחמד טורקי ומרים אל-סעדי מאיחוד האמירויות הערביות ונורה אמין ממצרים. היה מעט תמוה שהאירוע לא התנהל באנגלית, שפה שכנראה כל הנוכחות דוברות, אבל לשמוע ערבית ולהבין מעט, דווקא בלויקרבאד הציורית, היה חוויה מאוד מיוחדת בשבילי. כמובן נשבעתי מיד שברגע שאשוב ארצה, אחזור ללימודי הערבית שהזנחתי.

2. אה כן, הפסטיבל התקיים על הר, בין הרים, מול הרים. בכל מקום שהבטת אליו התנשא מעלייך הר ואמר "גברת, את בשווייץ". הרים אינם דבר הכרחי לקיום פסטיבל ספרות, אבל הם בהחלט מוסיפים לאווירה. זו אווירה שאומרת: לפעמים ספרות היא מותרות. אבל מה רע במותרות?

3. חבל שאירועי קריאה מיצירות פרוזה לא מתקיימים בארץ. אמנם הם מאתגרים לסבלנות הישראלית הקצרה ובכלל, אבל הם מעודדים צריכת פרוזה באופן כללי, ומלבד זאת מאפשרים דיון על יצירות פרוזה גם אם לא קראת אותן במלואן. משהו בנוכחות של הסופרת עם היצירה והבחירה של הסופר בקטע מסוים יכולים לספר לקהל הרבה יותר על רומן שטרם קרא מאשר קריאה רנדומלית בכמה שורות תוך כדי שיטוט בחנות.

4. מאוורר. צריך מאוורר. לפחות אחד לכל רשות מוניציפלית באירופה. לדעתי יוזמה כזאת יכולה רק להועיל למידת הריכוז של הקהל ביצירות פרוזה, ובעצם בכל סוגה שהיא.

5. לשחות במעיינות חמים בחום של שלושים ומשהו מעלות זה רעיון מפוקפק. לקיים אירועי ספרות בבריכה מחוממת, גם אם המים נשאבו ובמקומם מוצבים שולחנות וכיסאות לקהל – גם מפוקפק. אבל מרשים.

6. סצנה ספרותית קטנה היא אחת התכונות המעטות שאנו חולקים עם השווייצרים, והיא דבר מבורך. המיניאטוריות שלה, בין שהיא הררית ובין שהיא גם הררית אך באופן אחר מאוד, מעודדת אווירה ידידותית להפליא. היא גם משמשת תירוץ מספק להתערבב עם סצנות אחרות ברחבי העולם. לא שאני אומרת שצריך להפסיק להתלונן, על פרובינציאליות ובכלל. תלונה היא ז'אנר ספרותי מכובד.