עוד נורמליות מתחת לפני השטח של הנורמליות

בעוונותינו הרבים, גם אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות על נדל"ן. אמנם לא נדל"ן שבבעלותי, אך לכל הפחות נדל"ן משוער, נדל"ן של אחרים ובעיקר נדל"ן שאהיה בו אורחת לרגע, לחוזה אחד או יותר. נדל"ן הוא עניין של חיים ומוות, ובמדינת ישראל, יותר מבמקומות אחרים, החיים והמוות הם עניין של נדל"ן.

לאחרונה בעלת הדירה שלי ושל בן זוגי נפטרה. אדם הוא עולם ומלואו, ובשבילנו, האדם הזה שלא הכרנו בכלל, הניע מהלך של אבל בטרם עת על הדירה שבינתיים לא נמכרה לאף משקיע, ובינתיים לא עלה בה שכר הדירה לשם כיסוי הוצאות הקבורה. ובכל זאת אנחנו חרדים, מושקעים בעלילות שלמות של דרמה משפחתית מדומיינת שאיננו מעורבים בה, אבל מנסים להמר כיצד נושפע ממנה. אכן, נדל"ן הוא לא סתם נכס. הוא בחירה גורלית, הוא טרגדיה או קומדיה משפחתית – תלוי בטיב המשפחה ובטיב הנכס. וכמו שנעה ידלין מיטיבה לנסח, נדל"ן הוא זהות.

באנשים כמונו, נעה ידלין הופכת נדל"ן לספרות, ולא בפעם הראשונה. הנושא הכה בוער בחברה הישראלית היה מוטיב בולט גם ברומן שזיכה אותה בפרס ספיר, בעלת הבית, ובו העיסוק בבית נטה יותר למשמעותו בתור קניין, ככלי ליצוק בו מעמד, ביטחון, חמדנות ושחיתות. אנשים כמונו עוסק במשמעות היום-יומית יותר של הבחירות האלה: אסנת ודרור, בני ארבעים וקצת ובני המעמד הבינוני-גבוה, לא קונים דירה ברחובות. במקום להתפשר על הפרוורים הנוחים, הם קונים בית בת"א – אבל לא בת"א של המולטי-מיליונרים, אלא בת"א שטרם נודעה, היינו בדרום. ממש בדרום. שכונה שלוש-חמש (שהיא רק אחת מההברקות רבות פה בתחום השמות הקולעים). כאשר אסנת, דרור ושתי בנותיהם עוברים לבית המשופץ, מתעוררים ספקות: האם זו אכן שכונה בטוחה? האם השכן המוזר מחבל בביתם בסתר, או שמא הוא סתם לא נחמד והם חושדים בו לשווא? האם מערכת החינוך בשכונה ראויה לבנותיהם? האם הספקות האלה הופכות אותם למתנשאים, לגזענים?

הרומן עוקב אחר שאלות אלה מנקודת מבטה של אסנת, אישה שטרם השלימה עם התברגנותה. המעבר לשכונה שלוש-חמש הוא מעין ניסיון לבלום את המהלך הזה ועם זאת המעבר מוכיח לה שההתברגנות היא כבר עובדה קיימת, מצב בלתי הפיך וחיובי בסך הכול. אלא שבמקום שבחרה לגור בו לשארית חייה, יש לו משמעות מעט אחרת:

"היא גרה פה חודשיים וכבר היא יודעת: זה העונש שלה. היא החליטה לגור פה כי התחשק לה, קיבלה את מה שרצתה: יש לה בית יפה והיא עשתה אולי את העסקה של החיים שלה. אבל בתמורה נאלצה להפקיד את המקרא שלה לעולם הזה, זה שנולדה איתו, כמו מטען גנטי;לוותר על הכישור הזה, לפענח את העולם בלי מאמץ מיוחד, שהוא הוא הזכות, המתנה הגדולה: לא הכסף ולא המשרות באקדמיה כי אם האדישות, לא צריך לחשוב על זה בכלל.

עכשיו היא מיעוט. עירומה, שקופה לגמרי; לא מבינה מה קורה, אף שסביבה מבינים כולם" (עמ' 109-108).

מיהם אותם "אנשים כמונו", אותם אנשים שמחפש כל מי שבוחר לו מושב קבע? האם הם האנשים שהגיעו מאותו רקע כמוך, או אולי דווקא האנשים שאת שואפת להיות כמוהם? מלבד תחושת השייכות שמתערערת אצל אסנת, המעבר לשכונה שלוש-חמש, בקרב אנשים שהם בפירוש לא כמוה, מסמן או מחולל גם משבר זהות.

אפשר לתאר את הרומן הזה כהמשכו של פרויקט שמלווה את כל הרומנים של ידלין, והוא חשיפת הבורגנות הישראלית במערומיה ואולי גם השפלתה. היו ביקורות שזיהו באנשים כמונו את שיאה של האכזריות של ידלין כלפי דמויותיה; אני לא מסכימה, ובעיניי ניכר שגם כשהדמויות מוצגות במלוא קטנוניותן ואנוכיותן – שטיפוסיות לאנושות בכללותה ולאו דווקא למעמד מסוים – המטרה של ידלין היא לא לבקר ולשפוט אלא יותר מכול להעניק להן נפח ריאליסטי. לשמחתי לא מדובר בריאליזם כבד ומונוליתי, שנועד למפות ולמצות, אלא בריאליזם קומי. הדמויות כאן מעוצבות בהומור רב כי הן גם נורמליות וגם קיצוניות, ועם זאת הן אינן נהפכות לקריקטורות.

האנושיות ברומן מבצבצת יותר מכול דווקא מבעד למוטיב הכלבים, שהם אחד היסודות הפחות נורמליים בסיפור. הכלבים הרבים, המסוכנים למראה, של השכנים שני וליאור, מעוררים הרבה  חששות התקפים גם לכלל השכונה. האם הם נועדו לקרבות, לתקיפה ולשמירה, או שמא שני וליאור באמת רק אוהבים אותם ורוצים לספק להם סביבת מחיה? האם "מסוכן" הוא מראה יחסי, ומדוע שהמסוכן למראה לא יהיה זכאי לבית בטוח משלו? הכלבים הם גם סמל למה שאנושי וחייתי בנו כל כך: החיים בלהקות, הצורך לרחרח את הזולת ולסמן טריטוריה וההבדל המלאכותי למדי בין ידידותי לנושך, בין חיית פרא לחיה מבויתת.

לעיתים קשה להבחין בהקבלה הזאת בין כלבים לאנשים, משום שהדמויות עוסקות בעיקר בדבר שרחוק מעולם החי: הן מדברות את עצמן לדעת. ידלין מעצבת את הדמויות באמצעות הדיבור שלהן, והיא עושה זאת בדיוק כה רב שהדמויות כמעט אינן דורשות אפיון נוסף. הדיבור אפילו אינו מסומן במירכאות משום שאין בהן צורך, השפה המדוברת כל כך מסומנת בפני עצמה שאין צורך להצהיר עליה. לפעמים הבחירה הגרפית הזאת, ששלטה גם בשני ספריה הקודמים, מעט מתישה. יותר מדי "הוא אמר", "היא אמרה" שמעט מכבידים על הפסקאות, ועם זאת זו שיטה אפקטיבית וקריאה באופן מפתיע.

הדרמה כולה מתרחשת בסוציולקט של הדמויות, וזאת מצד אחד הגדולה של הספר, אבל מצד אחר זה גם מה שמותיר אותו חסר אוויר, כמו מסיבה שמגישים בה רק משקה אחד, ולחוגגים מסוימים הוא עלול לגרום לצרבת. ולפעמים יש גם רגעי מטא של מחשבה על השפה, על המילים שמשתמשים בהן ועל המילים שלא:

"היא אמרה, אז מה, רחובות? ואסנת חשבה שמאז שעברו לבית החדש זה ככה, מכל המשפטים סביבה נשרו חתיכות קטנות, נשאר רק השלד" (עמ' 159).

מצחיק להגיד שספר מתפקע מרוב מלל, באיזה ספר אין די הרבה מלל? אבל זה נכון במקרה של אנשים כמונו, אם הכוונה למלל שהדמויות מפיקות. מלבד זאת אין בו – ואני מניחה שזו בחירה מודעת – מה שנקרא "תיאורים", תמונות טקסטואליות של המציאות החיצונית לדמויות. מה שיש בו הוא בעיקר ניתוח נפשי חכם ונוקב שלהן שנמסר בידי מספר כול-יודע. יש תחושה של סובייקטיביות מועצמת ומותאמת למידה שבה הדמויות ברומן מרוכזות בעצמן, אבל זו סובייקטיביות מאוד נגישה, שמקפידה לציית לתכתיבים של חברה ותרבות. פשוט כי כאלה הדמויות שמעניינות אותה, ויש להודות שגם אותי: אנשים נורמלים לגמרי, משעממים לכאורה.

באנשים כמונו יש תחושה שלמרות המלאות הריאליסטית, הטקסט דל בעלילה, בהחלט יחסית לרומנים האחרים של ידלין. בבעלת הבית ובסטוקהולם העלילה נסבה על פשע או על טירוף גדול שמתחולל בחסות הנורמליות, ואילו אנשים כמונו רצוף באיומים מחרידים, אבל בעיקר בעוד נורמליות שמסתתרת מתחת לפני השטח של הנורמליות. אולי זו ההבטחה של שם הספר שמתקיימת בתוכנו. למשל אחד החששות שמרחפים מעל ראשה של הגיבורה עוד מתחילת הרומן הוא שבן זוגה לא רק משקיע את מיטב זמנו בפיתוח תוכנה שתגן על ילדים מפורנו באינטרנט, אלא שהוא בוחר לנוסס את דגל ההגנה על הילדים מתכנים לא ראויים כתירוץ לצרוך אותם בעצמו כחלק מתהליך העבודה. אז אמנם יש כאן מימד של הסתרה וזיוף, אבל מי עוד רואה פורנו ומתכחש לכך? נכון, כולם פחות או יותר. אנשים כמונו.

הרעיון הכללי של הספר פחות סוחף, אולי כי הוא מודבק הדוק מדי לקווי המתאר של המציאות. זה לא ספר שבוחרים לקרוא כדי ליהנות מהדמיון שבספרות, פשוט משום שהנושא והמהלך העלילתי דורשים דמיון זהיר בלבד. עם זאת, זה ספר מהנה ומספק ביותר כי יש בו מיפוי כל כך מדויק של הזיווג בין הישראלי המצוי לבורגני המצוי. יש בו כל כך הרבה פסקאות שאחרי קריאתן התחשק לי להעלות את נעה ידלין לבימה חגיגית בחג לאומי כלשהו, להעניק לה זר פרחים ולהגיד: "מזל טוב! פיצחת". לא ברור את מה בדיוק היא פיצחה כי הדבר עצמו חמקמק, אבל ההצטלבות של המקום, המעמד והגיל כנראה מוצו בספר הזה.

 

נעה ידלין, אנשים כמונו, כנרת, זמורה, דביר 2019

 

ולנסיעה הבאה: כמובן אין ברירה אלא להמליץ בחום גם על הרומנים הקודמים של נעה ידלין, למי שאינו חושש ממפגש קרוב עם הישראליות. הרי בכל זאת, כבר עלית לאוטובוס. בנסיעה קצרה יותר אפשר לקרוא את הסיפור איבה שלום, שהתפרסם בגיליון הראשון של המוסך ואולי דורש אזהרת טריגר פיגועים מהניינטיז ואילך. עם זאת, כמו שאר הפרוזה הכה ישראלית של ידלין, האימה בו גם מאוד נוכחת וגם מאוד מודחקת, והפרדוקס הזה שאנו חיים עימו מנוסח בסיפור הזה בהומור ראוי ובקשב רב לשפה המדוברת.