אני בדרך כלל לא מציינת חגים ומועדים, אלא אם הם תירוץ טוב לקרוא משהו. למשל יום הדואר הבינ"ל החל היום, 9 באוקטובר, הוא תירוץ נהדר לחזור לכמה יוזמות וטקסטים ספרותיים, ולעיסוקים ספרותיים שגרתיים יותר ופחות:
1.שולחת גלויה
יוצא לי לחשוב הרבה על רמת האוריינות שנדרשה פעם לתחזוק קשרים אנושיים, וכמה קל לעקוף אותה היום. ובכל זאת, מאחר שרבים מחבריי פזורים בכל העולם ולפעמים אף אני מתפזרת, לפעמים חשוב לי להשקיע במייל מפורט ואפילו במכתב סטנדרטי, כזה שדורש מגע עט בנייר. זה לא מוזר שפעם ידענו איך נראה כתב היד של חברינו הקרובים וכיום אין לנו מושג איך כל אחד מהם מתנסח בכתב? בתור מי שאינה יודעת לצלם סלפי יצירתי ושונאת שיחות טלפון, חשוב לי לחזור ולהעלות את קרנו של המכתב הישן והטוב. אני אמנם מרגישה שההתעסקות עם דואר ישראל מצריכה הצדקה ויזואלית רצינית, אבל שליחת גלויה היא פתרון פשוט לכך. למשל הגלויה עם מוטיב החומוס שאספתי כשנקלעתי לגמרי במקרה להשקה של אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד, שכולל טקסטים של יונתן רז-פורטוגלי ותצלומים של הילה טוני נבוק שמתכתבים זה עם זה בהומור. ההיקלעות להשקה התל-אביבית הייתה סיטואציה של אקראיות אורבנית, שהיא בעצם אחד הנושאים הבולטים של הספר הקטן והמענג הזה. אני מקווה שהחברה בניכר שאשלח אליה את הגלויה תהיה מרוצה מהמחווה הזאת, או לפחות תקבל תיאבון למטבח המקומי ותקדים להגיע לביקור. נהוג לחשוב על עזיבה של חבר לחו"ל כבשורה של התרחקות בלתי נמנעת, אבל אני מאמינה שבסך הכול מדובר במרחק שמפנה מקום לסוג חברות אחר, ספרותי יותר.
2. קוראת מבחר מכתבים של סופרות וסופרים גדולים במוסך האחרון
מהלקט הנהדר שהביאו עורכות המוסך מצאו חן בעיניי דווקא אלה שמעידים על הקושי ליצור אינטימיות, בין שזה פרנץ קפקא, שכותב למילנה בפרט על חוסר התוחלת של פנייה לאדם אחר באמצעות כתיבת מכתב; לאה גולדברג, שדמותה מהנסיעה המדומה כותבת לנמענה על סרבנותו הנאמנה של הלב; או ריינר מריה רילקה, שמסביר למשורר הצעיר שאהבה היא לא פעולה כל כך פשוטה כמו שנדמה לצעירים.
באותה הזדמנות כדאי להיזכר גם במוטיב מכתבים מסיפור יפהפה מאת ענת שפיצן, שגם הוא התפרסם באחד מגיליונות המוסך.
3. מרחיבה אופקים באמצעות גיליון "התכתבויות" של כתב העת גרנטה
בגיליון הזה נמשכתי במיוחד לעיסוק בהתכתבויות בהקשר הרחב יותר של חליפין, למשל בסיפור המצוין "ירדנה ארזי" מאת צבי טריגר, שבו הגיבור מבייל ומשנע את מכתבי המעריצים של זמרת השנה לשנת 1984 תמורת הרשות לדמיין חיים אחרים; או בהקשר של ציפייה לדבר-מה שיתממש לאחר הכתיבה, למשל בדיון המשעשע שמציג ערן הדס בשרשרת מיילים שגרתית ומעיקה. ובצד האסוציאציות הרחבות של ההתכתבויות, התרגשתי גם מהעיסוק במשמעות הגולמית של מכתב, שהיא פנייה אל אדם אחר. כך בסיפור מאת קסניה מלניק (מאנגלית: מיכל שליו) שכתוב כמכתב שלא נשלח לאחות ספק שנואה ספק אהובה, או ב"איך לכתוב אפריקה" מאת ביניאוונגה ואינאינה (מאנגלית: ערן צלגוב), שמנצל את הפורמט כדי לפנות בשם יבשת שלמה אל מי שעלול לכתוב עליה לנמענים אחרים.
4. חוזרת לשיר של אבות ישורון בעקבות סרטו של עמיחי חסון
כפי שמוכיח הספר שלושים עמוד (1964), לפעמים מרחק גיאוגרפי שנפער הוא לא מרווח לתקשורת ספרותית ענפה. לפעמים המרחק לא מוליד דבר פרט לשתיקה, והספרות תמיד נכתבת בדיעבד, לבד.
ביבליוגרפיה קצרה ליום זה
- אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד מאת יונתן רז-פורטוגלי והילה טוני נבוק
- גיליון 36 של המוסך – המוסף לספרות
- גיליון התכתבויות של כתב העת גרנטה הישראלי
- השיר במקור משלושים עמוד (1964) מאת אבות ישורון, צולם מתוך: מלבדאתה: מבחר 1991-1934, עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 50