אכן, אנחנו מוגבלים למדי

מוצא האדם מן הקוף, כפי שניכר ברוב הנסיעות באוטובוסים, בייחוד בצפופות שבהן. מאוד קל לסכם זאת כך, לקבוע שיש אנשים אנושיים יותר ואנושיים פחות, ולווסת את מינוני האמפתיה בהתאם. אבל אודה ואתוודה שאף אני מרפקתי גם מרפקתי את אחיי הנוסעים בגסות, לא פעם ולא פעמיים, ולא תמיד בלית ברירה. אנושיות כשם נרדף לתרבות וציביליזציה היא לפעמים רק עניין של עיתוי, נסיבות ומצב רוח, והספרות נהנית להציב בני אנוש במצבי קיצון כדי לבחון בדיוק את אותם גבולות ובסופו של דבר להציב את אותן שאלות: מהו האנושי? מהו האדם? ספרות מד"ב או לפחות כזו עם טוויסט מד"בי לפעמים תנכיח את השאלה הזאת יותר בגלוי, ובייחוד במפגשים עם יצורים בלתי אנושיים או עם חידושים בתחום הגנטיקה היא תשאל: מהו ההומו ספיינס?

אל הרומן ימי מטילדה מאת אביבית משמרי הגעתי מתוך סקרנות בנוגע למד"ב שכתבה מי שאינה מוכרת כסופרת מד"ב, ואכן מצאתי בו שילוב בריא בין מוטיב החידוש הטכנולוגי – במקרה זה, הרעיון של שיבוט ניאנדרטלים בעתיד הלא רחוק – ובין השאלה הבסיסית "מהו האדם?", שהיא חלק בלתי נפרד ממסורת הספרות היפה. משמרי לא הסתפקה בשילוב הזה, אלא הציבה אותו במציאות ישראלית מאוד, על כל דמויותיה המוכרות והקומיות-משהו. היא גם לא הזניחה את חיי הרגש של הדמויות האלה על קטנותן האנושית, במובן הבזוי של המילה.

הרומן נפתח במשחק טאקי בין מטילדה, הניאנדרטלית המשובטת, ובין דפנה ונהוראי, המדענים המשגיחים עליה. אולי הפתיחה הזאת נועדה להדגים דווקא את הקרבה בין ההומו ספיינס לניאנדרטל בשל חיבתם למשחקים, ומנגד לשרטט מיד את ההבדל ביניהם, שלמיטב הבנתי (הבנה שרכשתי בעיקר תוך כדי הקריאה ברומן) נעוץ ברמות נבדלות של כישורי שפה ופיענוח סימנים. שאר הפרקים הראשונים של הספר מציגים את פרויקט השיבוט, את שמורת תל גזר, שהייתה למקום משכנה של מטילדה, ואת בעלי התפקידים השונים שסובבים את מטילדה בהצגה מעט יבשה מדי, מהיובש שאולי אופייני למד"ב הקלאסי ומפריד אותו מהספרות היפה.

ההצגה היבשושית של הדמויות ברומן מתמידה לכל אורכו, וההזדהות שהן מעוררות מוגבלת למדי. אמנם אפשר להציב זאת כביקורת עליו, אבל נראה שזה עיצוב מכוון ומודע: הדמויות האנושיות ברומן, ובהן אפילו ד"ר דפנה דרוויש, שמוצגת כדמות החיובית ביותר, נקראות כשטוחות, והדבר מבליט את העומק של התיאורים של מטילדה. זה עומק מרענן ויוצא דופן, משום שהוא מבהיר שתיאור חי ואמפתי שווה ערך לאנושיות. למעשה ההישג הגדול ביותר של הרומן הוא ההימנעות מהאנשה יתרה, שכל כך נפוצה בתיאורי טבע בספרות. בצד זאת, יש לציין גם שמטילדה בהחלט אינה מתוארת כחלק מהטבע. אם כבר, מודגש המרחק שלה ממנו בשל היותה משובטת, ובשל הניסיון המלאכותי של המדע להבין מה טבעי לה ולהדביק אותה בסביבה "טבעית", כלומר מפוקחת ומלאה בסיוע מקצועי.

ימי מטילדה שומר על מרחק מסתורי והגון כלפי הניאנדרטלית המשובטת, ואף המספר הכול-יודע מודה שוב ושוב בחוסר יכולתו להבין אותה: "המין האנושי יכול לספר למטילדה מעט מאוד על עצמה" (עמ' 26). אולי כאן להבין פירושו להאניש, אבל האנשה במקרה זה תהיה בסיס לספרות מאוד משעממת וכנראה גם מטעה מבחינה מדעית.

לעומת ההתבוננות נטולת השיפוט כלפי מטילדה, הרומן משובץ באבחנות חריפות בנוגע להומו ספיינס ומנהגיו. למשל: "חלומות היו תחביב נפוץ של ההומו סאפיינס. המין הזה סירב להניח לפניו את המציאות בעירומה, וערם עליה שכבות של כיסויים: תקוות, פנטזיות, הטיות לב, הכחשות ושאר מנגנוני הדיפה של העובדות. עובדה אחת שבני אדם נהגו להדוף הייתה האמת הפשוטה על טבעם שלהם" (עמ' 61).

פסקאות מהסוג הזה מציעות הזרה קומית נוסח וונגוט, והן מהרגעים היותר מהנים בימי מטילדה. למרות זאת אני שמחה שהן לא האטרקציה המרכזית ברומן, כך שברור שההומו ספיינס אינו הגיבור כאן אלא נשאר בתפקיד המתבונן המפותח אך מבולבל. בעיניי האטרקציה המרכזית היא מטילדה עצמה, אבל לא כשהיא ממלאת את תפקידה בתור חוויה לכל המשפחה בשמורת תל גזר, אלא בתור מישהי שמעוררת השתוקקות להכיר אותה, בשל העובדה שאינה אנושית אבל גם בזכות מה שדומה בה לאנושי.

יותר מכול, הקריאה ברומן עוררה בי חיבה למטילדה ורצון להבין את ההיגיון במנהגיה ובשפתה. ואולי השפה ברומן היעיל והתמציתי הזה היא אכן היסוד היחיד שאי אפשר לוותר עליו (לפחות לא בלי להחליף ז'אנר לפתע), וברגעים מסוימים הנרטיב רומז על מוגבלותה הנסתרת של השפה דווקא בקרב בני האדם: "האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים, נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה " (עמ' 115). אכן, אנחנו מוגבלים למדי, ותפקידה של הספרות הוא גם להזכיר לנו זאת, וגם לשכנע שהמין שלנו יכול לשאוף ליותר. במסגרת שכיחה ומקובלת של פרוזה, אביבית משמרי רומזת שיש שפות וממלכות סמנטיות שלמות שמתארגנות אחרת משפת בני האדם, ואולי צריך לשבור כמה חוקים – הן של תחביר ומשמעות והן של מדע ואתיקה – כדי לחקור אותן.

אביבית משמרי, ימי מטילדה, פטל, 2018

ולנסיעה הבאה: בבלוג של אביבית משמרי אפשר למצוא עוד טקסטים מרתקים ובוחני גבולות, למשל הסיפור "בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה", שמתבונן מכיוון אחר בטכנולוגיה ובשפה שאינה משמשת בתפקידה המקורי. אם מטילדה משתמשת במילים משפת בני האדם כדי להביע דברים אחרים לגמרי ממה שנועדו להצביע עליו, הדוברים האלמונים בסיפור הזה משתמשים בשפה רהוטה וברורה, אך כזו שהוצאה מהקשרה, אולי כדי לחזור ולדבר על מה שאין רשות לדבר עליו.