בכל פעם שהסתכלתי בכריכת האנתולוגיה יאללה מכות בעריכת יובל אביבי ועמיחי שלו הרגשתי אי-נוחות שההוצאה בוודאי כיוונה לה: קדמת הספר מעוצבת באופן חריג למדי מכריכות אחרות של ספרים, כך שהרגשתי כאילו אני סוחבת איתי לאוטובוס חפץ בעל גודל וצורה של ספר, אך למעשה איננו כזה. להבדיל מכל דבר אחר שתמצאו כיום בחנויות, כריכת הספר מעוצבת בבוטות, מעבירה מסר חד-משמעי ואינה מקושטת בדימוי מוכר המזוהה עם תוכן הספר כמו כפפת אִגרוף או זוג גברים מתגוששים. רק טיפת דם סמיכה שמודבקת כדגש באות כ"ף מרמזת על משהו מתוכנה של האנתולוגיה, ושאר העיצוב הזועק נראה ככרזה המזמינה את הקורא לצפות בקרב היאבקות.
לא כך מרגישה הקוראת במפגש עם הסיפורים ביאללה מכות, שאינם אלימים במהותם אלא האלימות לכל היותר משמשת בהם מוטיב, ולכל הפחות מופיעה בהם בתור עוד נדבך – בדרך כלל מכריע – בעלילה. תוך כדי קריאת אנתולוגיה כזאת נשאלת השאלה: האם ספרות יכולה להיות אלימה? לפי הממצאים בקובץ זה נראה שלא. אולי כדאי לסייג את ההשערה הזאת לז'אנר הפרוזה. אני יכולה לחשוב על כמה טקסטים אלימים ממש, או ש"אלים" יכול להירשם כאחת מתכונותיהם, אבל יותר בז'אנרים כמו מניפסט או מסה אישית (או אישית-פוליטית, כמו ב"מקום קטן" של ג'מייקה קינקייד). גם עורכי האנתולוגיה כנראה מודעים לכך, שכן בהקדמה לה הם נוטים לציין דווקא את סוג הכתיבה שאין בה, למשל כתיבה על אלימות משתלחת וחסרת מעצורים או כתיבה על הסכסוך היהודי-פלסטיני. עוד מציינים העורכים כי רבים מהכותבים התחמקו מעיסוק ישיר באלימות והעדיפו לכתוב עליה מנקודת מבט של משחק ילדים.
אין לראות בדברי העורכים הודאה בכישלון האנתולוגיה, אלא הכרה במגבלות הפרוזה, ואולי בפרט במגבלות הפרוזה הישראלית. לרשימת המלאי של מה אין באנתולוגיה הייתי מוסיפה שמרבית הטקסטים אינם מזדהים עם נקודת המבט של יוזם האלימות, אפילו לא ממרחק של כתיבה בגוף שלישי. הגיבורים בסיפורי יאללה מכות נוטים לשמש קורבנות, עדים או לכל היותר נוקטים אלימות כהגנה עצמית. רק הסיפור "קדיש יתום" מאת מיה סלע בולט בעיצובה של דמות אלימה במובהק, שגדלה בסביבה אלימה ומורגלת לפעול באלימות חסרת פרופורציות – וזו בהחלט בחירה מרעננת, גם אם מעט תלושה במסגרת של סיפור קצר. את התלישות הזאת אני מייחסת בעיקר לחריגוּת של דמויות כאלה בספרות המקומית, שדורשות הנמקה ורקע הרבה יותר מפותלים מבטקסטים האחרים. הסיבה לכך היא בדיוק משום שברירת המחדל של כתיבת גיבור בפרוזה היא הגיבור הפסיבי, המהורהר והמתבונן.
עוד סיפור יוצא דופן בזכות גיבורו האלים הוא "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן, שבו הגיבור בפירוש יוזם אלימות, אבל גם בו אפשר לפרש את האלימות כהתגוננות, או לכל היותר כתגובה למצב חברתי חונק ובלתי אפשרי. לא מפתיע ששני הסיפורים שמציגים אלימות יזומה ומתפרעת מצד הגיבור נכתבו בידי כותבים שאינם מזוהים עם דמות הסופר הקלאסית הנמנעת מעימותים, ולו מילוליים בלבד. מיה סלע ידועה ככותבת חריפה, גם אם לא בפרוזה אלא בביקורת, ואילו רועי חסן, מלבד חוסר ההתאמה לפרופיל הסופר המוכר של אשכנזי שלמד בליד"ה ואבא שלו פרופסור וכדומה, גם ידוע בתור דמות פוליטית שמגלמת דחיפות ולכן פחות מזוהה עם ה"אני" הלירי הנרפה של רוב הסופרים בישראל.
מעניין אותי להתעכב על סוג האלימות המסוים שמתבטא בסיפור של רועי חסן כי הוא מזכיר לי את אותה אלימות שבשיר המפורסם "מדינת אשכנז" פרי עטו. זה שיר אלים – ואני אומרת את זה לזכותו – וכמו הסיפור "חייב לראות קב"ן", הוא בעיקר מחצין ומפנה בחזרה את האלימות שהופנתה כלפי הדובר/מספר. ההשוואה בין שני הטקסטים האלה של חסן מבהירה לי היטב את אחת המגבלות העיקריות של הפרוזה במפגש עם נושא האלימות. השימוש בגוף שני, שנפוץ בעיקר בשירה, הוא מכשיר שיש להשתמש בו בזהירות מפני שהוא תובע הכרעה: או פנייה אוהבת ומשתוקקת, כמו בשירי אהבה רבים, או כתב אישום. ככזה, קל להפוך את הגוף השני למכשיר אלים (כך עשתה גם ג'מייקה קינקייד במסה שהזכרתי לעיל). כתיבת אלימות כזאת – אלימות שמפעפעת בלית ברירה מתוך היחיד לאחר שנאלץ לספוג אותה בכניעה מצד החברה – היא משימה הרבה יותר מורכבת בפרוזה.
כמה סיפורים אחרים ביאללה מכות חושפים את החברה הישראלית האלימה, וגם בהם יש גיבורה או גיבור שמתעל אותה. אלא שלהבדיל מב"חייב לראות קב"ן", הם נוטים להביע אלימות קלושה, בלתי משתוללת בעליל. כאלה הם למשל הסיפורים של איריס לעאל, יונתן ברג ובלה שייר. הסיפור האהוב עליי בקובץ הוא "מאה שנות בדידות של אנה קרנינה" מאת בלה שייר, שמתאר בדיוק כואב את האלימות הלטנטית של החברה הישראלית, זו שמתאכזרת למי שאינו הולך בתלם. הגיבורה בסיפור סובלת מהלחץ בנוגע לחתונה וילודה, שלרוב ממוסגר כאוהב ודואג. החוויות של האלימות העדינה, אפילו עדינה מדי, בסיפור של שייר מבהירות עד כמה הלחץ הזה יכול לתעתע. זו אלימות של הבריון המתוחכם מהכיתה, זה שמחזיק אגרוף קרוב לפרצופך ומזמר "לא נגעתי בך, לא נגעתי בך". כך גם רווית, הקולגה המתעללת בגיבורה, מתייחסת אל קורבנה בלגלוג המאוד מסוים שמטרתו להפנות את רגשי הנחיתות בחזרה מהנחותה אל המנחיתה.
הכתיבה על אלימות, נושא שבפני עצמו מעורר זהירות, היא הזדמנות לכתוב על רגשות אנושיים מכוערים שמניעים ומזינים אותה. למשל פחדנות ושמחה לאיד, כמו בטקסט הרהוט והכן של בני ציפר, שבלית ברירה כנראה כולל אזכור של שרה נתניהו; או קנאה בחלש ובחסר אונים, כמו בסיפור המדויק והמהודק "מכה" מאת מאיה ערד. עם זאת, האלימות לרוב לא מופיעה בסיפורי יאללה מכות בתור משהו מלבד התרחשות בשיא הדרמטי של הסיפור, וזה קצת חבל. אני לא יודעת אם הכותבים התבקשו לכתוב על מכות במובן הכי מילולי של כתיבה על מכות או שבעצמם בחרו בפרשנות הפחות יצירתית להוראה לכתוב על מכות, אבל בכל אופן זו התוצאה. ואולי כאמור זה לא דבר שצריך להיחשב לרעת הכותבים או העורכים, אלא לתופעה שמצביעה על מגבלות הפרוזה.
הקושי של הכתיבה הספרותית על אלימות מתבטא בכמה מהטקסטים בשאילה של מודל קולנועי, והם נוטים לשוות אופי קומי למיזוג בין שני המדיומים. כך בסיפור הזומבים המגוחך-בכוונה של דרור פויר ובמוטיב המאפיה האיטלקית ב"וילך הרמתה" מאת יובל אביבי. שיא השימוש במודל הקולנועי מגיע ב"כוכבים בצורת בומרנג" מאת עמיחי שלו, שנוגע בשאלות מטא ומדגים כיצד עוד מילדות הבהייה במסכים מכוונת את הערך המוסרי שאנו מייחסים לאלימות ואת ההקשרים שבהם נבחר להשתמש בה. נניח, כדי להכריע מהו הטוב המוחלט: מלחמת הכוכבים או סטאר טרק. עם זאת, גם בחיבורים מרעננים כמו אלה בין האלימות הגסה והסתמית של המציאות ובין האלימות האסתטית של הקולנוע והטלוויזיה הייתי שמחה לראות ייצוג של מכות שאינו עוסק באלימות כפשוטה אלא מטעין אותה ביותר כוח מטפורי ומשתמש בה לאו דווקא בתור תוכן אלא, כאמור, בתור צורה.
לסיכום, אין צורך להעמיד פנים שסופרים הם משהו שאינם. ברובם המכריע, סופרים וסופרות הם עלה נידף, מתבוננים נצחיים מהצד, סמולנים יפי נפש. וכך גם מרבית הקוראות והקוראים. ככה אנחנו אוהבות אותם ואת עצמנו, וככה נישאר, גם אם בין הנמנים על קבוצת ההשתייכות המצומצמת הזאת תמיד עולה התהייה: אולי בכל זאת עדיף להיות אחרים, להיות אנשי מעשה? האנתולוגיה הזאת שואפת לתפקד כהזמנה להתאסף במעגל הצופים במכות בשכונה. בכך היא הזמנה לקוראים ולכותבות להיות משהו שהם לא, וכמו כל ניסיון להפיק טקסטים טרנספורמטיביים וליצור מפגש עימם, הפרויקט הזה מאתגר לשני הצדדים.
יובל אביבי ועמיחי שלו (עורכים), יאללה מכות: סיפורים, אחוזת בית, 2018
ולנסיעה הבאה: הסיפור "ספר הכפרות" מאת שלום עליכם, ובו שלל עופות בורחים מהלול ופותחים במרד מול חברי הקהילה היהודית רגע לפני יום כיפור (סיפור ששיתפתי בעמוד הפייסבוק לכבוד יום כיפור השנה). זה לא באמת סיפור על צער בעלי חיים אפילו שאפשר לקחת אותו גם למקום הזה, אלא צריך לדעת שאת הגרסה ביידיש (שכותרתה רק "כפרות") פרסם שלום עליכם ב-1903, ימי פרעות קישינב, ולהרהר באירוניה הדקה שכיוון אליה כשהציב את היהודים דווקא בתפקיד בעלי הכוח והסמכות להפעיל אלימות. גם שלום עליכ מתחמק מהעיסוק הישיר באלימות באמצעות סיפור אלגורי על בעלי חיים מואנשים, אבל הבחירה לייצג את הקורבן שהוא כלל החברה היהודית באמצעות עופות מרככת רק במעט את העימות עם האלימות הנוראה ששלום עליכם מבקש לעסוק בה. מעניין להרהר האם וכיצד סיפור כזה היה יכול להיכתב על החברה הישראלית במקום על השטעטל.
והערה טכנית: הגרסה בעברית היא לא תרגום של הגרסה ביידיש, אלא גרסה נפרדת שכתב שלום עליכם בעברית, ובכל גרסה יש גורל אחר לעופות. העברית של שלום עליכם מעט מאתגרת, אבל אני יודעת שמי שאוהבת גם ספרים וגם אוטובוסים היא טיפוס אתגרי, וחוץ מזה אני ממליצה להעמיק את ההיכרות עם הסיפור המיוחד וכל כך פרדיגמטי הזה באחת משתי דרכים: (1) לקרוא את התרגום מיידיש לעברית, למשל של י"ד ברקוביץ' (במהדורת כל כתבי שלום עליכם, כרך ח: אדם ובהמה). (2) ללמוד יידיש ולקרוא את המקור (מעמ' 91). מה, בקטנה.