"על כל קורא שמת היום, נולד צופה", כתב ג'ונתן פראנזן בשנת 1995 במסה "הקורא בגלות", שהוקדשה ליחסים העוינים שבין שתי הפעילויות המנהלות מלחמת חורמה על זמנה הפנוי של כל בת תרבות בת זמננו: קריאה בספרים וצפייה בטלוויזיה. לא הרבה אחרי המסה של פראנזן, ב-1997, יצא לאור בצרפת הרומן טלוויזיה מאת ז'אן פיליפ-טוסן הבלגי, וכעבור עשרים שנה תורגם לעברית. קיוויתי למצוא ברומן של טוסן ייצוג הולם לעובדה שדורות של בני אדם מתבגרים אל מול הצפייה בטלוויזיה, עובדה שיצירות ספרות עכשוויות נוטות להתעלם ממנה. כמו בקריאת המסה של פראנזן, לא הפריע לי שהתובנות שנוסחו בה רלוונטיות רק שני עשורים אחורה. למעשה אולי כדי להבין מי אנחנו בהווה, הכרחי לחזור אל העבר שעיצב אותנו בדמות המסך הקטן, עוד לפני שלמדנו על המציאות שהמסך הקטן מחקה. בשנות התשעים הייתי ילדה קטנה, וזו הייתה התקופה שביליתי הכי הרבה זמן מול הטלוויזיה, ובה למדתי על ערכי משפחה וכבוד לזולת מסדרות כמו "נישואים פלוס". בתור מישהי שלמרות הכול למדה לקרוא, תמיד חיפשתי את הביטוי הספרותי לטלוויזיה, לאו דווקא בתור האויבת הגדולה של הספרות, אלא בתור כוח טבע שאי אפשר להתעלם ממנו – כמו גשם, כמו פייסבוק.
במובן זה טלוויזיה הוא לא הרומן שחיכיתי לו, אבל זה לא עושה אותו פחות מעניין או מוצלח. אפשר לומר אפילו שגורם ההפתעה – העובדה שהוא נקרא "טלוויזיה" אבל עוסק כמעט בהכול פרט לצפייה בטלוויזיה – היא אחת האיכויות הכי מבדרות בו. ואני לא אומרת את זה בתור קוראת מתוחכמת מדי שאוהבת שמחרבנים לה על הציפיות, כי אני לא. הרומן נפתח כשגיבורו מספר בגוף ראשון שהחליט להפסיק לצפות בטלוויזיה לטובת התקדמות במחקר שהוא כותב על הצייר טיציאן, וממשיך בתיאור הדרכים המגוונות שבהן הוא ממשיך להימנע מכתיבת המחקר גם בלי להדליק את הטלוויזיה. הנחת היסוד של הספר היא באמת עד כדי כך פשוטה, אבל התוצאה מופלאה, שנונה ומענגת, והתרגום היפה של מיכל שליו מאפשר את מרב ההנאה מהסגנון הקליל כנוצה אך אינטליגנטי של טוסן.
"וכך, בעודי עסוק בלא לעשות כלום, גיליתי שלא נשאר לי זמן לצפות בטלוויזיה" (עמ' 13), מעיד גיבור הספר בפתח הרומן, כשהוא מכין אותנו לקריאה על התמסרותו לפעילויות רבות, מגוּוונות ולכאורה טפלות, שאינן צפייה בטלוויזיה. לא קראתי את הרומן הזה כיצירת ספרות שעוסקת בדחיינות, אפילו שבמידה רבה גיבורה מפליא בשבחי ההתכוננות לכתיבה, ומשעשע ביותר בניסיונותיו להסוות את העובדה ששחייה בברכה היא לא באמת חלק מתהליך העבודה.
בתחילה נדמה שהרומן בנוי על הניגוד בין הצפייה בטלוויזיה לקריאה וכתיבה, כפי שניסח פראנזן את החלוקה בינארית בין "קוראים" ל"צופים". אבל על פי טוסן אין מדובר בחלוקה בין קריאה לצפייה, אלא למעשה הכול הוא סוג של צפייה, בין שבטלוויזיה ובין שבשאר העולם. הטלוויזיה עצמה אינה הדבר שיש להימנע ממנו, אלא סוג ההתבוננות שהיא מנחילה: התבוננות פסיבית, חסרת סבלנות ועם זאת נרפית. לעומתה, ההתבוננות החוקרת, האטית והמודעת היא סוג ההתבוננות שגיבור טלוויזיה מתרגל לאורך הרומן, והקוראים, אם כבר הצליחו לגייס את הסבלנות הנדרשת לקריאת ספר, בוודאי יכולים ללמוד גם אותה.
אם כן, אמנם לא קיבלתי עיסוק מלומד בשגרת הצפייה בטלוויזיה ובתכניה, אבל מצאתי משהו אחר שחיפשתי: מיינדפולנס. כן, מיינדפולנס, סוג הקשב המיוחד שהעולם המערבי ייבא מהבודהיזם ונעשה אופנתי רק לאחרונה, אבל איכשהו ניכר היטב גם במבטו של הגיבור של טוסן מלפני עשרים שנה. הגיבור בטלוויזיה מתבונן בכל מה שקורה סביבו בתשומת לב מלאת סקרנות ורוך, ולרוב ללא שיפוטיות. הוא משתמש בכל חמשת חושיו ומגיע למצב של מודעות נינוחה, כך שאף על פי שברומן אין תפניות דרמטיות גדולות, סוג המבט הרענן הזה הופך את חוויית הקריאה בו למרעננת ונעימה במיוחד.
מתבקשת ההשערה שספר שנכתב ב-1997 ייראה מיושן ובלתי רלוונטי כיום, עם הכניסה של אינספור שחקנים חזקים ויעילים פי כמה מהטלוויזיה בתחום גנבת תשומת הלב. פתאום הטלוויזיה, אפילו בגלגולה הרב-ערוצי המפלצתי, נראית תמימה לעומת המסכים הזעירים והמהפנטים, שמציעים גלילה אינסופית ותגובה אוטומטית לצפצופים והבהובים אישיים. גם האפשרות ליישם את סוג הקשב הייחודי שהגיבור בטלוויזיה מפגין אינה פשוטה או רלוונטית לרבים מקוראיו, שאינם חיים חיי נוחות וביטחון של אינטלקטואל מערב-אירופאי. נקודה זו אכן דורשת השהיה של השיפוט והתנחמות במודעות העצמית המבודחת של גיבור הספר, אבל ההתפתחות הטכנולוגית שחלה מאז צאת הרומן לאור כלל אינה פוגמת בקריאה. להפך, היא מאתגרת ומעודדת הרהור באפשרות של מיינדפולנס לסוגיו ובצורך בתרגול שלו, על אחת כמה וכמה בימים טרופים אלה.
בין שיטוטי הפנאי, ברכות השחייה וארוחות הבוקר הדשנות שהגיבור נהנה מהן, הטלוויזיה חוזרת ומופיעה ברומן – לא כדמות טורדנית שהוא היה מעדיף להיפטר מנוכחותה כליל, אלא כדבר שמעניין לתת עליו את הדעת גם הרחק ממנו. בהרהורים אלה נכללות גם עקיצות משועשעות המופנות כלפי החשיבות המעושה של אלה שמצהירים שהם לא רואים טלוויזיה, וגם סצנות נהדרות שבהן הגיבור צופה בדמויות אחרות צופות בטלוויזיה או מזכיר טלוויזיות שאינן שלו.
קראתי ברומן הזה כהרגלי בקווי האוטובוס המובילים אותי לעבודה, אבל סיימתי אותו בסוף השבוע האחרון אצל הורי בן הזוג, סוף שבוע שמלבד ביקור קרובים, תכננו להקדיש למנוחה. בעבור הדור שלי מנוחה היא לא שום דבר פרט ללשבת, ורצוי לשכב, מול הטלוויזיה. ומאחר שבדירה שלנו אין טלוויזיה ממש אלא לכל היותר סרטים וסדרות בלפטופ, בית ההורים המחובר לכבלים נחשב למקום האולטימטיבי למנוחה. אחרי שצפינו בשלושת הפרקים האחרונים של "מטומטמת" וזפזפנו מרחק ערוצים רבים רק כדי לגלות בצער שערוץ הכלבים איננו, החלטתי שנעצור בערוץ שהוא מעין תערובת של כמה ערוצים מקומיים. הרי לכבות את הטלוויזיה אי אפשר – פעולה שתטיל דממה פתאומית רועמת – כך שהפתרון הטוב ביותר היה לקרוא כשברקע הערוץ הכי פחות מורגש. אמנם הצלחתי לקרוא לא מעט עמודים בדרך הזו, אבל כמעשה גיבורו הכן של טוסן, לא אכחיש שמפעם לפעם הרמתי את המבט מהספר אל המסך ומצאתי עניין מפתיע באספה אפלולית בהשתתפות ראש עיריית חולון, בכתבה ארוכה על סנדלר מיהוד ובתשדיר בהשתתפות חולי סרטן, שנחתם במילים "סרטן, התעסקת עם העם הלא נכון!"
כאמור, הקונפליקט האמתי ברומן פחות קשור לצפייה או אי-צפייה בטלוויזיה, אלא יותר לסוג המבט שקשה לסגל תוך כדי שעבוד למיני מסכים. דרך נפוצה להתרגל אל המבט הפעיל והסקרן היא באמצעות הקריאה, שכן זו מאפשרת את אותו חופש משוטט ומהורהר של המבט, אותו חופש שמדגים הגיבור של טלוויזיה באלגנטיות, בחן ובהומור. ואם דלוקה איזו טלוויזיה ברקע, בטווח ראייה, שמיעה או השתוקקות – מילא, העיקר שהסחות הדעת נחוות במתיקות ושהמבט נכון, ערני אך נינוח.
ז'אן-פיליפ טוסן, טלוויזיה, מצרפתית: מיכל שליו, לוקוס, 2017
ולנסיעה הבאה: אם תרצו לקחת טקסט בנושא דומה אך לנסיעה אחרת לגמרי – דהיינו, נסיעה ארוכה ותובענית – אל תחמיצו את המסה E unibus pluram: Television and U.S. Fiction, מאת דייוויד פוסטר ואלאס, אמן הצורה הארוכה והתובענית הבלתי מעורער. ולקריאה נוספת, קצרה הרבה יותר, נסו גם את המסה "הקורא בגלות" מאת חברו ג'ונתן פראנזן, שהזכרתי בתחילת הפוסט. לאחרונה היא תורגמה לעברית עם עוד מסות מעולות על ספרות ועוד, בקובץ איך להיות לבד (מאנגלית:מרינה גרוס לרנר, עם עובד, 2017).