אני לא אוהבת לספר שאני במקור מרעננה. ראשית, כי זה גורם לאנשים להניח שאני עשירה – ואמנם אם אכן הייתי עשירה, זאת הייתה דרך אלגנטית להסגיר את הפרט הזה, אבל לצערי זה לא המקרה – ושנית כי זה לא אומר כלום. או ליתר דיוק, זה אומר לא-כלום. לרעננה אין טעם או ריח מובחן, וכך אני רואה גם את כל אזור השרון אולי רק בשינויים קלים: את כפר סבא השכנה, ששימשה לי המקום שאפשר ללכת אליו ברגל כשמוצו המרחקים המצומצמים של רעננה עצמה, את הרצליה, שגם בה נערים מבית טוב רצחו מישהו סתם, את הוד השרון בעלת הניחוח הכפרי יותר אבל בינתיים גם מיועדת לעשירים בלבד, ורמת השרון, שתמיד חוויתי כרחוב סוקולוב ארוך ובו מספר מפתיע של חנויות לבגדי היריון, רחוב שקו 47 נוטה להזדחל בו בדרך המיוחלת מרעננה לתל אביב. אמנם לכולן יש היסטוריה, אבל הרווחה והנוחות של ערי מרכז הומוגניות הופכות אותן למרחב א-היסטורי צחיח, שקווי אופי ולו הדקים ביותר נמנעים מלדבוק בהן, פן יכבידו על תושביהן.
כל חזרה אל אזור השרון מעמתת אותי עם תהיות על הכלום הגדול הזה, על מדוע לעולם לא הייתה בי השלווה להתמסר אליו מצד אחד, ומדוע רוב תושביו בוחרים בו בקלות כה בלתי נסבלת מצד אחר. אפילו יש בי מידה של צער, צער על ילדות התפנוקים שלא הייתה אבל לפעמים העמדתי פנים שהייתה, או צער דווקא על שמעולם לא למדתי להסתפק בהנאות החומריות שהחינוך במקום כזה מנחיל, צער על שכבר לא אפיק תועלת מביקור בקניון רננים, צער על שלעולם לא אעבוד באמדוקס.
כמו שאפשר לנחש מההקדמה הזאת, כפר סבא 2000, הרומן השני של ג'וליה פרמנטו, הוא לא שיר הלל לכפר סבא: "'מה אחלה בעיר הזאת בדיוק? רציחות, פיגועים, קניון ערים. אנחנו חיים בגיהינום, אם לא שמת לב,' אומר דוד" (עמ' 66).
מאחר שספארי (אגם, 2011), רומן הביכורים של פרמנטו, אהוב עליי מאוד וזכה אצלי למעמד הנדיר של ספר פולחן, התרגשתי לקראת כפר סבא 2000. ובכל זאת, רציתי לחכות עם הקריאה ולשמור אותו לרגע המתאים להרהור מחודש בנעורים שחלפו ובחרפתי הגאוגרפית. נסיעה בקו 947 מירושלים לצומת רעננה-כפ"ס בהחלט הייתה ההזדמנות המושלמת, ובהלוך-חזור פלוס נסיעות שבין לבין בקו 15 המפתיע מאזור התעשייה רעננה לכפ"ס ובקו 29 המוכר מתחנה מרכזית כפ"ס לצומת רעננה-כפ"ס, כבר הספקתי לגמוע חצי מהרומן.
קראתי את הרומן הזה מהר לא רק מפני שהוא סוחף, קצבי וכתוב היטב ולא רק מפני שאין משהו טוב יותר לעשות בקו 947. במידה מסוימת הזדרזתי אתו גם כי לא רציתי לשהות יותר מדי בחברת גיבוריו, דוד ודפני. הם בדיוק מסוג המתבגרים שמרגש ומסעיר להסתובב אתם, עד שהם מסיתים אותך לדבר עברה פעם אחת יותר מדי.
בתחילת הרומן דוד ודפני, ידידי נפש עוד מהחטיבה וצרכני תרבות אובססיביים, עומדים על סף שנת הלימודים הראשונה במגמת הקולנוע של תיכון רבין. סיפורם מתפתח בדיוק במתח המרתק שבין האנרגיה והפוטנציאל האדירים שגלומים בנעורים ובין הסתמיות הבוטה שבלהיות בני נוער שחושבים שהם הדבר הבא – ועוד בכפר סבא. אל אחדות המקום הגנרית ועם זאת מסוימת כל כך מצטרפת אחדות הזמן של תחילת האלף השלישי המבטיח, וספציפית יותר, של אותה תקופה שבה פוענח הרצח של אסף שטיירמן ומדינת ישראל הוכתה בתדהמה. פרמנטו הציבה את הרומן על רקע סיפור רצח דומה בתאריכים זהים, והיא מתארת את השפעתו על גיבוריה, ובעיקר על הגיבורה דפני, כמקור להנאה אסתטית פולחנית, כהשראה לדבר הגדול, המקורי והמרשים שרק מי שבאמת מיוחד מסוגל לעשות.
כפר סבא 2000 הוא אמנם רומן על נוער, אך הוא בשום אופן אינו מיועד לבני נוער, שעשויים להבין כפשוטה את ההנאה האסתטית מאלימות. גם קשה לי לשער שבגיל כל כך צעיר אפשר לתפוס את התהליך העדין שפרמנטו מתארת בכלים גרוטסקיים ואלגנטיים כאחד, אותו תהליך שהרבה מתבגרים עוברים במשא ומתן בין הרצון להיות מישהו אחר לגמרי ובין הרצון להיות רק הם עצמם: "עולה בה צער עמוק, צער עמוק על שהיא היא ולא אחרת. היא כל כך מצטערת, עד שלרגע היא כמעט לא קיימת" (עמ' 152) – כך מתואר עולמה הפנימי, היהיר וחסר ביטחון של דפני. כעבור כמה עמודים נדמה שדפני כבר הגיעה אל הבשלות המיוחלת, על פי גרסתה: "הנה זה הגיע, הרגע הזה שבו היא סוף-סוף עצמה ובה בעת מישהי אחרת לגמרי" (עמ' 199). לא אספיילר ולכן לא אסביר מה קורה בדיוק באותו רגע מזהיר ומחריד, אלא רק אציין שהוא מוביל לחלקו האחרון של הרומן, שמתרחש מחוץ לגבולות כפר סבא, ובעיניי היה ספק מקושקש-ספק אניגמטי.
אני לא היחידה שקראה בכפר סבא 2000 מתוך הזדהות וסקרנות של מי שגדלה באותו אזור ובאותן שנים. אולי חיפשתי בו תובנות, כמו שאני מחפשת תמיד בכל ביקור בנוף ילדותי, נוף שאיכשהו הצליח לעבור שינויים גדולים בעשור שחלף מאז עזבתי אותו ועם זאת נשאר נטול אופי לא פחות. רציתי לדעת למה. למה להסתפק באזור השרון? למה להצביע ליאיר לפיד?
פרמנטו לא כותבת כדי לספק תשובות, וגם לא כדי לבקר או לחנך. הגישה הזאת נדירה בספרות המקומית, וגם אכזריות המבע שנלווית לה. אני נהנית מהכתיבה שלה דווקא משום שהיא לא מציגה משנה סדורה, אלא חקירה כנה ופתוחה לפרשנויות של תשוקות נפוצות, שפלות ועלובות של טיפוסים גבוהי מצח למראה. לא רק ילדי השמנת של אזור השרון, אלא כולנו.
יש עוד המון מה להגיד על פיתולי העלילה הטבעיים ועם זאת מפתיעים בשני הרומנים שפרסמה, ובייחוד על צמדי הדמויות שהיא מפליאה לברוא, כמו במוטיב הדופלגנגר החולני אך חושני בספארי או הידידות הרוחנית אך אינסטרומנטלית של גיל הנעורים בכפר סבא 2000. אבל האיכות הבולטת שאספיק לתאר בהמשך היריעה הקצרה פה תהיה דווקא הזיווג המקסים בין כיעור ליופי, ובין בינוניוּת לגדוּלה.
כמו בספארי, פרמנטו מציגה את העולב היפה, כפי שלא הוצג עד כה בספרות הישראלית. זה בדיוק מה שנועז בכתיבה שלה, ולא הייצוג של סקס, סמים ודקדנס, כמו שנרמז בביקורות שנכתבו בזמנו על רומן הביכורים המצוין הזה. בכפר סבא 2000 פרמנטו ממשיכה לשכלל את כתיבתה על אנשים פתטים, כלומר אנשים שחושבים שהם נורא מיוחדים ובה בעת מרגישים שהם לא מספיק מיוחדים, ולכן הם שקועים בניסיון להיות משהו שאינם: "דפני מקשיבה בתשומת לב יתרה, וחושבת מה תוכל לענות שלא יהיה דומה לשום דבר שנאמר קודם. לא אכפת לה מהאמת, היא רק רוצה שכולם יסתכלו עליה בעיניים גדולות" (עמ' 41).
הדמויות, ובעיקר דמויות הנשים שפרמנטו מעצבת, לרוב נראות מדהים לפי תיאורן הפיזי, כאילו הן כבר מלוהקות לעיבוד של ספריה למסך הגדול או הקטן. אני תוהה אם יש משהו מושך יותר בלקרוא על אנשים יפים מאשר לקרוא על אנשים ממוצעי מראה ומטה. לכאורה אין שום הבדל, אבל למעשה אנשים יפים מאוד הם אנשים שעולמם הפנימי די מסקרן, ועוד יותר מסקרן לקרוא עליהם בשעות העולב הגדולות של חייהם. בעיקר מעניין מבחינה ספרותית הייצוג של עולב שאין לו ביטוי חיצוני בהכרח: למשל דפני המתעקשת לבטא זהות ייחודית ומסתורית בשפתון אדום עז ובגדים שחורים מבגרים, אבל כל הווייתה הפנימית היא חקיינות ילדותית חלולה. המספר האנונימי לכאורה מתפעל מיופייה של דפני ומהפאר של שכונת הווילות הכפר-סבאית, אבל למעשה התיאור המפורט הזה מדגיש שאין ליופי כאן שום פונקציה, שלא מסתתרות שם משמעות או כוונה, למורת רוחם של גיבורי הסיפור.
ג'וליה פרמנטו, כפר סבא 2000, פן הוצאה לאור וידיעות אחרונות, 2017
ולנסיעה הבאה: להמשך חקירה מעמיקה של ריקנות נעורים, אם כי זו שלאחר שנות התיכון והצבא – בחייאת, תקראו את ספארי. עוד אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים. אני קראתי חלק ניכר ממנו במונית שירות לתל אביב, אבל לא חובה להעצים את חוויית העולב באמצעים קיצוניים כל כך. למעשה אפשר להתמסר אליו בכל נסיעה שהיא, או בערב אחד של אסקפיזם מר, מבדר ומאתגר בבית. בינתיים אפשר גם לטעום מטקסט מעט מאוחר יותר: הסיפור שלושה גברים באמריקה, ששוב מעמת את המציאות העלובה עם הפנטזיה על חיים רחוקים וזוהרים.