אוהו! עוד לא ראיתם התחזות מהי

תקראו לי היפסטרית מטונפת, אבל אני יכולה להפיק הנאה בלתי רגילה מאירוניה טובה. אירוניה טובה היא ריקוד עדין של משיכה ודחייה, והיא יודעת להרחיק ולקרב את מי שנתקל בה במידה ובתזמון המדויקים. קודם היא אומרת "נכון מה שאמרתי? אז בדיוק ההפך", ואז היא מוסיפה בחיוך "אבל נכון שידעת שהתכוונתי בדיוק לההפך ממה שאמרתי? בטח שידעת, בגלל זה אנחנו חברים".

שלום עליכם, מגדולי ספרות היידיש המודרנית, נקט שימוש ידידותי אפילו יותר באירוניה, וההשערה הנועזת שלי היא שהוא הצליח לפנות למכנה משותף רחב כל כך בדיוק משום שהוא הצליח לשבות את לבותיהם של כל סוגי הקוראים – הן של אלה שהבינו אותו כפשוטו והן של אלה שהבינו את ההפוך על הפוך של דמויותיו הבלתי נשכחות – כלומר, אפשר ליהנות מיצירותיו עם או בלי הפנמה של הממד האירוני. עם זאת, אני מקווה שהפוסט הזה יוכיח שעדיף לאמץ את המבט האירוני, שאינו בלתי חומל.

אני כותבת את הפוסט הזה על "מנחם-מנדל" באיחור של שנה בערך, ורק בדוחק רב לא דחיתי אותו ל-2018. בינתיים חלפה ההזדמנות החגיגית, גם של ציון 100 שנה למותו של שלום עליכם (שם העט של שלום רבינוביץ', 1916-1859) וגם של פרסום התרגום העברי החדש ל"מנחם-מנדל", שיצא לרגל המאורע. אבל אם לוקחים ברצינות את המשימה לעסוק בספרות יידיש ככל ספרות אקטואלית אחרת, יש להגות בה באופן קבוע ולא לחכות לחגים ולמועדים, אף על פי שחגיגות יובל הן פרקטיקה יידישיסטית אהודה עד מאוד.

זה המקום להסביר איך זה שבשלוש השנים האחרונות למדתי לתואר שני בספרות יידיש, אבל לא כתבתי על ספרות יידיש בבלוג הספרותי שלי עד לנקודה זו, שבה התואר כבר מאחוריי. ראשית, גם אם גדולי חוקרי היידיש בארץ אינם נמנים עם קוראי "ספרים באוטובוסים", במשך כל התואר הרגשתי שאני נמצאת תחת זכוכית מגדלת – לטוב ולרע. מעולם לא הרגשתי שהנוכחות שלי בתור אדם צעיר חשובה ומכריעה כל כך ולו בתור פיון במאבק נגד היכחדות השפה במרחב החילוני. אבל כגודל הציפייה, כן גודל החשש שלי לאכזב.

שנית, לפעמים ככל שנכנסים לעובי הקורה של תחום מסוים, כן מאבדים את היכולת לדבר עליו עם מי שאינו שייך לתחום. ואם למדתי משהו חשוב בתואר השני בספרות יידיש – מלבד העובדה שחיוני לעשות גם תואר ראשון בספרות יידיש – זה שמה שנראה מובן מאליו בספרויות אחרות הוא לעולם לא מובן מאליו בספרות יידיש.

נתחיל ממושג הספר: נניח אתם רוצים לקרוא את כתביו של סופר מסוים. רוב הסיכויים שתקנו את הספר שלו בחנות או במדיום דיגיטלי תמורת כמה עשרות שקלים, או תשאלו אותו מהספרייה. ובכן, לא כך בספרות יידיש. מסיבות שקצרה היריעה מלפרט, מרבית ספרות היידיש לא נצרכה באמצעות ספרים, אלא בעיקר דרך העיתונות.

כך גם "מנחם-מנדל", יצירה מרכזית וקנונית בספרות היידיש, כונסה בספר רק בשלב מאוחר של התגבשותה. על ההשתלשלות של פרסום פרקיה השונים של היצירה, מ-1892 בבימות שונות בכתבי עת ובעיתונות ועד לכינוסה בספר ב-1909, אפשר לקרוא באחרית הדבר המקיפה של מורי ורבי פרופ' אברהם נוברשטרן. הדמות של מנחם-מנדל, הלוזר הנצחי אך חסר גבולות בנוגע לשאיפותיו, הייתה ונשארה רלוונטית, גם ב-20 השנים רבות התהפוכות שבהן פרסם שלום עליכם עוד ועוד פרקים מהיצירה, והן בימינו, כשחוסר יציבות תעסוקתית והסבות מקצועיות חוזרות הן דבר שבשגרה.

לאט-לאט אפשר ללקט את שברי העלילה מחליפת המכתבים בין מנחם-מנדל, המנסה את מזלו ונכשל בכל רחבי אודסה, יהופץ (הכינוי היהודי לקייב) ועוד חלקים באימפריה הרוסית, ובין אשתו שיינה-שיינדל, המטפלת בילדיהם בעיירה הדמיונית כתריאלבקה, ועונה לו במטחי גידופים בתקווה לנער אותו משאיפותיו המגוחכות. מנחם-מנדל מבטיח להביא פרנסה מכובדת ממסחר בבורסה, משדכנות, ממכירת ביטוחים, ואפילו, רחמנא לצלן, מספרות, ומדבר גבוהה-גבוהה במכתבים לאשתו הקרתנית בניסיון לחקות את הגבירים שהוא שואף לחקות את הצלחתם. אולם מנחם-מנדל כושל בשתי החזיתות: הן בתחום הדיבור והן בתחום המעשה. גם הקוראת שאינה מבינה במסחר בבורסה תופסת היטב שמנחם-מנדל הוא חקיין גרוע, ושהוא מפיק דיבור חסר תוכן שבעיקר חושף את בורותו.

"מנחם-מנדל" היא יצירת ספרות מאלפת על חקיינות ויומרנות, והיא חיונית לקריאה בייחוד לסובלים מתסמונת המתחזה, בבחינת "אוהו! עוד לא ראיתם התחזות מהי". אני משתמשת בביטוי "יצירה" כי שאלת הסוגה כאן אינה פשוטה, כמו הכול בתולדות ספרות היידיש. במבט ראשון נראה שמדובר ברומן מכתבים. אם זה היה המקרה, היה זה המשך של מסורת יציבה שהתקבעה בספרות האירופית עם "פמלה" של סמואל ריצ'רדסון, שנכתב כחליפת מכתבים והיה ממבשריה של עליית הרומן במאה ה-18 (ולפי הפוסט הקודם שפרסמתי כאן, ניכר שיחסים טקסטואליים בין אנשים הם עדיין נושא אקטואלי בספרות). אבל סיפור התגבשותו של הטקסט מלמד ש"מנחם-מנדל" לא נכתב במקור כרומן, אלא כאמור התפרסם פה ושם בנסיבות מגוונות.

בהקדמה ליצירה משנת תר"ע מעמיד שלום עליכם פני עורך ומביא לדפוס וכותב כי אסף את מכתביו של מנחם-מנדל ושיינה-שיינדל וערך מהם "ספר, שאפשר כמעט לקרוא לו: איגרון". איגרון, על פי הערת המתרגם, הוא "אוסף מכתבים לדוגמה, שעל-פיו אפשר היה ללמוד איך לכתוב מכתב" (עמ' 7). אלא שגם הקדמת המחבר הזאת אינה מבהירה סופית את שאלת הסוגה של היצירה. כפי שמתברר לאורך הספר, מנחם-מנדל, ואולי גם שיינה-שיינדל, אינם ראויים לשמש מודל לחיקוי.

אם כן, הצהרות המחבר עצמו הן שיא האירוניה המתגלמת ב"מנחם-מנדל". וכמו באירוניה קלאסית, שלום עליכם לוקח אותה לסיבוב של 360 מעלות, עד שמתנצנץ בה בבירור גם שמץ של אמת. הוא עושה זאת עוד במשפט הראשון של ההקדמה: "מנחם-מנדל אינו גיבורו של רומן, ובוודאי אינו דמות בדויה" (שם). בכך שלום עליכם מתייחס לשרטוט של מנחם-מנדל בתור קריקטורה שלו עצמו – גם הוא נחל כישלון בבורסה, והפסיד את כל הונו שנתיים לפני כתיבת הפרק הראשון ביצירה – ובתור מייצג אבסורדי של מעין כל-אדם יהודי. ולעומת כל האמת הזאת, מובן שמנחם-מנדל הוא דמות בדויה. אחרת לא היה אפשר להטיל אותו למרחקים ולמצבים קיצוניים כל כך ולשמור עליו חסר מודעות לחלוטין.

המרחקים הם הסיבה הראשונית לכתיבה, כלומר לקשר הטקסטואלי בין מנחם-מנדל לאשתו שיינה-שיינדל. אילולא הנדודים חסרי התוחלת של מנחם-מנדל, לא היה צורך בכתיבת מכתבים. במובן זה "מנחם-מנדל" מתאים גם לסוגה של ספרות מסע. אבל פרטי המסע ותיאורי המקום נמצאים פחות בגוף המכתבים, אלא בנספח הקצר של כל מכתב, שבני הזוג ממסגרים ב"עיקר שכחתי": דווקא בחלק של הטקסט המסומן כטפל מתגלה לרוב מציאות החיים של היהודים באימפריה הרוסית, זו שמנחם-מנדל נתקל בה בנדודיו וכן גלריית דמויות העיירה שחיה בה שיינה-שיינדל.

למרות הניסיון הרב שצבר מנחם-מנדל בכתיבת מכתבים ובתיאור המציאות שסביבו, כשהוא מנסה את כוחו בכתיבת ספרות ומקווה להתפרנס מכך, הוא נכשל כישלון חרוץ אף יותר משאר כישלונותיו. והכישלון הזה מהדהד במיוחד, מכיוון ששלום עליכם ידע היטב על התשוקה והמחיר שכרוכים בהקדשת כל מרצו לכתיבת ספרות ולפרסומה. ומתוך היכרותו של שלום עליכם עם התוחלת המפוקפקת שבכתיבת ספרות – ועוד ביידיש – הוא מונה אותה בין העיסוקים המופרכים של מנחם-מנדל, השלימזל האולטימטיבי.

כמו שמושג הספר אינו מובן מאליו בספרות יידיש, כך גם מושג הספרות עצמה. מסיבות מגוונות ומעניינות, ספרות יידיש המודרנית בראשיתה עסקה רבות בשאלת נחיצותה, שלא הייתה ברורה אפילו לסופרים עצמם. האירוניה הייתה אחד המכשירים שסופרי היידיש השתמשו בהם כדי להתחמק משאלה זו, או כדי לדחות אותה למועד אחר תוך כדי בלבול הציבור, הסחת דעתו ובסופו של דבר זכייה בלבו. בהקדמה ליצירה שלום עליכם מביע ראיית עולם פסימית, אך בלשונו האירונית ייתכן שהוא גם עוקץ את הקורא שלו, שאולי ביקש להתבדר באמצעות ספרות היידיש אך למעשה מצא בה בבואה מגוחכת של עצמו, ובלית בררה נאלץ להתאהב בה, למרות הכול: "כל מה שנבנה באוויר עתיד ליפול בסופו של דבר. לא נעים, אך זו האמת, והרי את האמת אוהבים כולם…" (עמ' 8).

ואיך אפשר בלי כמה מילים על התרגום לעברית מאת מורי ורבי בני מר (הבעיה בממדים המצומצמים של סצנת היידיש בישראל היא שאין בה הרבה אנשים שלא מתאימים להגדרה "מורי ורבי"): למרות הייחוד של ספרות יידיש, בשום פנים ואופן אין לדבר עליה רק כספרות שדורשת יחס מיוחד ונגישה רק למי שגדל בתנאים יידישיסטיים או בילה עשורים רבים בהתעמקות בשפתה ובתרבותה. יש גבול לכמה הקדמות והערות אפשר להוסיף לקריאת היצירה עצמה, והדרישה להשלים רקע היסטורי ותרבותי נרחב לפני שבכלל ניגשים לקרוא ספרות היא אחת הסיבות שיצירות טובות ורלוונטיות נוטות לשקוע בתהומות השכחה. מסיבה זו התרגום של בני מר ל"מנחם-מנדל" הוא בדיוק מה שספרות היידיש צריכה בתחילת האלף השלישי: הוא נגיש אבל מצטיין בדיוק מדעי, מבדר אבל לא שטחי, ובעיקר מהנה, בזכות השמירה הזהירה על כוונת המחבר ובזכות העברית היפה אך עדכנית.

 

שלום עליכם, מנחם-מנדל, מיידיש: בני מר, עולם חדש הוצאה לאור, 2016

 

ולנסיעה הבאה: אם כבר סיפורי מסעות, הנה ספר מסע יהודי קלאסי שנוקט שימוש אירוני בסוגה זו: "מסעות בנימין השלישי" מאת ש"י אברמוביץ', הוא מנדלי מוכר-ספרים, הסבא של ספרות היידיש וסבו המאומץ של שלום עליכם עצמו (השנה, אגב, מציינים 100 שנה למותו). אברמוביץ' כתב שתי גרסאות ליצירה – בעברית וביידיש – כך שלפחות אחת מהן נגישה לקוראי הבלוג הזה. מלבד ללמוד יידיש ולהתוודע לגרסה בשפה זו, אני ממליצה לנסות גם את הגרסה העברית, ששונה ממנה במידה רבה, לא רק בגרסתה החינמית בפרויקט בן-יהודה, אלא בעיקר במהדורה המוערת היפה שערך והנגיש (שוב, הנגיד המפורסם, החכם המופלג מורנו הרב) בני מר.