עדכונים אישיים לסיום 2017 + תרגום חדש

בואו נדבר על החיים רגע

זאת הייתה שנה קשה לקריאה. ואני אפילו לא מדברת על קושי במונחים גלובליים, כי כבר ידוע לכולנו שהעולם נוטה להקשות על הקוראים, ועל הקוראים באוטובוסים בפרט. אני מדברת על משהו אישי יותר, כי זה בכל זאת בלוג אישי, וכמו בכל בלוג אישי, מגיע הרגע שבו נכתב פוסט של "למה לא עדכנתי את הבלוג כבר מלא זמן". למי שאין לה עניין בפרטים האלה ורק נכנסה לכאן כי קיוותה להמלצה על ספר – אל דאגה. אפשר לדלג להמשך הפוסט ולמצוא ספר ראוי בהחלט (אם כי גם קשור אליי אישית) וקישור לסיפור קצר, וגם לחכות לפוסטים הבאים, שאי"ה אספק בתדירות גבוהה יותר מעכשיו.

האמת, בקיצור, היא שאני מותשת. עבדתי בלי הפסקה בשנה הזאת, וההפסקות היחידות שהיו קרו כשהגוף שלי התמרד ונעשה חולה (ואז בשבועות שאחרי עבדתי כפליים כדי להשלים את העבודה שהפסדתי בגלל המחלה, ואז שוב חליתי בגלל הלחץ וחוזר חלילה) או בשבוע וחצי שביליתי בטיולים בחו"ל (ואז נלחצתי כפליים כי צריך לסגור קצוות בעבודה לפני הנסיעות, ושוב נכנסתי לסחרור השלמות מיד עם החזרה. וזה עוד בלי להזכיר את תחושת האשמה תוך כדי החופשה). עוד לא לגמרי הצלחתי להנדס את מקורות ההכנסה שלי כך שלא ינגסו זה בזה, ולא אצטרך לסיים יום עבודה של עשר שעות ובסופו להרגיש שלא עשיתי כלום כי עדיין לא התפניתי לעבודה דחופה אחרת. אבל בינתיים מצאתי פתרון זמני, והוא קודם כול להודות בבעיה, לדבר עליה עם אחרים ולהתחייב, ככל שאפשר, להאטה.

לשמחתי, הרעיון של לפתוח את הנושא – כלומר להתוודות בפני אנשים שאינני מכונת תפוקה ורודת לחיים ולשאול מי מזדהה עם המצב הזה – התברר כרעיון מוצלח. למדתי שזו לא רק בעיה אישיותית ופרטית שלי, אלא כפי שחשדתי, זו גם בעיה מגדרית, ובראש ובראשונה בעיה חברתית וכלכלית. הפרקטיקה של קריאה באוטובוסים הייתה ונשארה הדרך הקטנה שלי לנצח את השיטה: למצוא כיסי זמן שהם רק שלי, שבהם אני יכולה להתרכז במה שאני רוצה ולא במה שאני צריכה. בתור פרילאנשכירה, בשבילי ישנו מקום העבודה וישנו הבית, שגם הוא מרחב עבודה לכל דבר. כבר שמעתי מהרבה פרילאנסריות את התסכול המתמשך שבעבודה מהבית: כל זמן שאת נמצאת בבית הוא שעת עבודה לגיטימית, ולכן מצד אחד את מרגישה אשמה בכל זמן שאת בבית ולא עובדת, ומצד אחר דעתך מוסחת כל הזמן בגלל דברים אחרים שאפשר וצריך לעשות בבית. אם כן, האוטובוס נהפך לאקס-טריטוריה שבה, למרות כל שאר האתגרים, אני יכולה להתרכז בטקסטים שאינם תכליתיים, ובכל זאת אני תמיד יכולה לשאוב מהם השראה ליום-יום שסובב אותם.

העניין הוא שנעשיתי חמדנית. כיסי זמן כבר לא מספקים אותי. אני לא רוצה לשים את הזמן שלי בכיסים. אני רוצה את כל הזמן לעצמי. אולי זה יותר עניין של הלך רוח: אני לא בהכרח צריכה לשנות משהו בניהול הזמן שלי, אלא רק להתייחס אליו יותר ברוך. להיזכר שאני אוהבת את העבודות שלי, ושאני קמה בבוקר והולכת אליהן או נשארת בבית ועושה אותן כי זה מה שבחרתי. ובעיקר להיפטר מתחושת האשמה שנובעת מכך שאי אפשר לעשות הכול בבת אחת. אפילו את כל הספרים אי אפשר לקרוא בבת אחת, ועם זאת הערמה המתגבהת בשידה ליד המיטה מעידה שעוד לא הפנמתי את זה.

ובאותה נימה של רצון לנשום רווחה: בשבוע האחרון הגשתי את בחינת הגמר לסיום התואר בספרות יידיש, שהוא התואר השני בדירוג התארים בסדר עולה והתואר השלישי במניין התארים הכרונולוגי שלי, ואתמול פתרתי (כך אני מקווה) את הסבך הביורוקרטי האחרון שליווה את הגשת התזה. לסיכום: בחייאת, מגיעה לי מנוחה.

אבל בעצם התכנסנו כדי לדבר על ספרות

נכון! אז רק אציין שבאותה מידה שזו הייתה שנה מתישה, זו גם הייתה שנה מלאת התרחשויות משמחות לעצמי ולבלוג. ואספר שבין השאר, קהל הקוראים של הבלוג גדל בזכות תשומת לב ציבורית, כמו האזכור שפרגן ירין כץ בכתבה לגיליון הספרות המיוחד של דה מרקר Women והאירוח שלי במהדורת יום חמישי של מה שכרוך עם ענת שרון בלייס ושירי לב-ארי. חוץ מזה, גם כשלא התפניתי לכתיבת ביקורות ארוכות בבלוג, עמוד הפייסבוק של ספרים באוטובוסים המשיך להתעדכן לעתים קרובות, ובשעה טובה עבר את האלף לייקים!

אני מאוד מקווה שכל המצטרפים החדשים נשארו פה, כי כאמור אני חוזרת לשגרת עדכון תכופה יותר, וגם כי באופן נדיר הייתי רוצה לספר על פעילות ספרותית שלי שאינה קשורה לבלוג:

לאחרונה יצא לאור בהוצאת עם עובד הספר נעורים ללא אל מאת אדן פון הורבאט בתרגום שלי מגרמנית ובעריכת טלי קונס, שגם צירפה אחרית דבר מאלפת.

אני ממליצה על הספר לכל מי שמתעניינת באירופה בתקופת עליית הנאציזם, ואוהבת לקרוא על הנושא של הקצנה פוליטית בגבולות מערכת החינוך ומחוץ לה, הרלוונטי בהחלט גם בישראל של היום. נעורים ללא אל הוא רומן קצר וקולח על מורה לנערים בכיתה ח ועל תלמידיו, הנסחפים אחר גזענות, לאומנות ומיליטריזם. הסיפור שמתחיל בין כותלי בית הספר מתגלגל לדרמה משפטית ולתעלומת רצח, ומעל הדילוג האלגנטי בין הסוגות מרחפת דמותו של אלוהים בכבודו ובעצמו. אדן פון הורבאט, יליד האימפריה האוסטרו-הונגרית וסופר ומחזאי מוכר במרחב הדובר גרמנית, כתב את הרומן ב-1937 ומיד השיג הכרה בין-לאומית בזכותו, כולל כניסה לרשימת הספרים המזיקים והלא רצויים ברייך השלישי. בלי להשוות, אני מקווה שהתרגום של נעורים ללא אל לעברית יגיע לקהל רחב של נוער ומבוגרים כאחד ויתרום לדיון ההכרחי על חינוך, מוסר וההכרח לשלב ביניהם.

ולנסיעה הבאה: תאזינו לרבקה גלצ'ן קוראת בפודקאסט של הניו יורקר את "הקפטריה" מאת יצחק בשביס זינגר, שהתפרסם בעיתונות היידיש ב-1968 ותורגם לאנגלית באותה שנה. מה הקשר? אין קשר, אבל בדיוק הגשתי תזה על הסיפור הזה ועל עוד שבעים ומשהו סיפורים דומים מאת בשביס, ודרכי לחתום את העיסוק בו, לפחות לבינתיים, היא לשתף אתכם בסיפור המעולה והמורכב הזה על סופר יידיש באמריקה ומפגשו עם קוראת נלהבת שלו בתקופה שבה המשכיותה של ספרות היידיש מוטלת בספק. ויש תרגום של הסיפור לעברית מאת מתן חרמוני, בקובץ אמריקה: העולם החדש ביידיש ובעברית מ-2012.