סוף-סוף ספר על גוף

כשהוספתי את Hunger: A Memoir of (My) Body מאת רוקסן גיי למדף הווירטואלי שלי באתר Goodreads, גיליתי שרוקסן גיי בכבודה ובעצמה כתבה הערה בעמוד הספר ביולי 2014, עוד לפני שיצא לאור: "I haven't written this yet but it will be okay. Food is delicious". בהמשך אותה הערה מופיע עדכון מפי גיי על ההתקדמות בכתיבת הספר, והוא נחתם בנימה דומה: "Food is still delicious". מצד אחד קצת נדהמתי שבעיצומה של כתיבת ספר על הדרכים שבהן גופה כובל אותה – גוף במצב של השמנה מסוכנת, ומילא זה, אבל גם גוף של אישה, ועוד שחורה – היא עדיין מסוגלת להתרכז בהנאות החיים ולא לראות באוכל אויב; מצד אחר אוכל זה טעים, ואחת המסקנות העגומות יותר של Hunger היא שאפשר להתעלל בגוף כמה שרוצים, ולמרות זאת הוא ישאף להזין את עצמו. אני עדיין תוהה: האם ניצחון האוכל, ניצחון החומר, הוא למעשה מסקנה אופטימית?

החומר חזק מהתודעה שלנו, ואולי זה דבר טוב. אולי זה היסוד החיובי שאפשר לחלץ מהתהליך המכאיב שקרה לגיי בילדותה: בגיל 12, אחרי שעברה אונס קבוצתי ולא יכלה לבקש עזרה מאיש, היא פנתה לאכילה רגשית. כשהיא מנתחת את מה שקרה במבט לאחור היא מסבירה שביקשה נחמה ורצתה לחסן את הגוף שלה בפני פגיעות נוספות. בעוד היא לא ידעה כיצד לחשוב על הדבר הנורא שחוותה, הגוף שלה ידע להחליט בעצמו על הפתרון הזמין ביותר. וזה אמנם פתרון שיש לו השלכות מגבילות ומבודדות עד היום, אבל לפחות זה פתרון.

רולאן בארת כתב פעם: "הכתיבה היא אותו מקום ניטרלי, הטרוגני, עמום, שבו הסובייקט שלנו נעלם, השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות, ובראש ובראשונה – זו של הגוף הכותב".* כמה רוקסן גיי רוצה שזה יהיה נכון – כמה היא רוצה להתמסר לכתיבה ולשכוח מהגוף שלה. אבל היא לא יכולה. אולי בארת צדק באבחנה שלו, אבל אין ספק שתחום החלות שלה מוגבל: ככל שהגוף הכותב חורג מהדימוי השכיח של איך נראה סובייקט כותב (גבר, לבן, בריא במידה), הזהות שלו לא אובדת אלא יותר ויותר נכפית על הטקסט, או לפחות על הקריאה והפרשנות שלו. בספר הזיכרונות של גיי, סופרת שכבר הוכיחה את עצמה בסיפורת ובנון-פיקשן, היא נאלצת להניח על השולחן את הנושא הפרטי כל כך שהוא הגוף שלה ולנעוץ בו כלים גסים עד שתמצה את העיסוק בכל היבטיו. זה הדבר הכי קשה והכי חשוב שאי-פעם ניגשה לכתוב, היא מעידה. כי אם אחרים מדברים על הגוף שלה במקום על מה שיש לה להגיד, היא מוכרחה להשתתף בשיחה ולומר את המילה האחרונה.

גם בתור קוראת ניגשתי אל הספר הזה מתוך תקווה למצות את אותו נושא בדיוק. כבר שנים שאני מנסה למצוא ספר אחד שיסכם לי סופית את ההתעסקות בגוף, שישכנע אותי שהוא מיותר, שאחריו אוכל לקרוא ספרים כישות מטפיזית טהורה או משהו כזה. לכן, למשל, קראתי את רעב של קנוט המסון בגיל 17, קצת לפני יום כיפור; לכן, בגיל עשרים וקצת, קראתי את מבוזבזת מאת מאריה הורנבאכר, ממואר על התמודדות עם אנורקסיה ובולימיה, שלצערי שמעתי עליו בעיקר מפני ששימש השראה להרבה נערות שרוצות להרעיב את עצמן; לכן, לפני כמה חודשים, קראתי את Shrill מאת לינדי וסט, שכתבה מנקודת מבט של אישה שמנה שלמרות כל המסרים המנוגדים שהפנימה, מתעקשת גם להיות אישה קולנית. היו גם ספרים שפחות נעים לי להודות שקראתי. אבל אף אחד מהספרים האלה, מעניינים וכתובים היטב ככל שיהיו, לא באמת עוסק בגוף: המסון מתכוון לרעב מטפורי, הורנבאכר מדברת על הסגידה לאלוהי הרעב ועל השאיפה להיות הכול חוץ מגוף וּווסט מאששת את הזכות שלה לדבר למרות הגוף.

במאמץ שווא אחר לסכם את נושא הגוף, לאחרונה פיתחתי הרגל מגונה: לצפות בסרטוני יוטיוב של נשים צעירות שמדברות על איך החלימו מהפרעות אכילה ואיך שיפרו את דימוי הגוף השלילי שלהן. רובן המכריע קרובות מאוד לאידאל היופי או ממש מגלמות אותו: הן רזות, חטובות, לבנות, תווי הפנים שלהן סימטריים, הן קורנות מרוב בריאות. אני לא מזלזלת במאבק האישי שלהן ובאומץ לשתף אחרים בתהליך שעברו, אבל מודה בצער שהדבר העיקרי שלמדתי מהתופעה הזאת הוא שקשה מאוד לדבר על הגוף בלי שהגוף המדבר הזה יעמוד בסטנדרטים מחמירים ומסוימים, וקשה מאוד לדרוש קשב בלי למלא את התנאי המינימלי של לא להפריע בעין.

רוקסן גיי, לעומת זאת, לא יכולה ולא רוצה לחכות עד שהגוף שלה יתכווץ לממדים המותרים, וזו אחת הסיבות שבגללן הזיכרונות שלה כל כך חיים וצורבים. זה לא סיפור ניצחון, כמו שגיי מבהירה בתחילת הספר. אלא אם נראה בו סיפור על איך הגוף ניצח אותה, שכן המוטיב הבולט בנוכחות של הגוף בחייה הוא חוסר בררה. האפשרויות שלה הצטמצמו ברגע שהיא גדלה אל מה שהיא מכנה girl body, אחריו האונס שעברה הוביל לעוד צמצום דרסטי באפשרויות – היא לא יכלה להתגונן בעוד דרך מלבד להתבצר בתוך גוף הולך וגדל – ואחרי שנים שבהן הגוף גדל לממדים בלתי מקובלים בכל מרחב אנושי, כל יציאה מהבית מלווה במגבלות מעיקות רבות וכל תנועה מתאפיינת בטווח שבין אי-נוחות לכאב.

החלטתי להאזין לספר במקום לקרוא אותו בעקבות הפוסט היפה עליו שהתפרסם בבלוג ייאוש נוח, ואכן השתלם לצרוך את הספר דווקא בהאזנה לקולה של גיי. במקום המבט בדף "השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות", הפעלת חוש השמיעה הדגישה את הגוף שמתוכו גיי מדברת וכותבת, ומכיוון שאני בדרך כלל עוסקת בכל מיני פעילויות בזמן שאני מאזינה לספרים, ההאזנה לספר גם הגבירה את תשומת הלב לגוף שלי המבשל, שוטף כלים, אוכל, מודד את אחוזי המושב שהוא תופס באוטובוס ומתחכך בלית בררה באישה העייפה שיושבת לידי. אפשר לנסות להבין את החוויה של אנשים שכלואים בגוף כזה באמצעות התבוננות, אבל המאמץ האמפתי הזה מועצם פי כמה כשמוסיפים עוד חוש לחוויה. פה ושם עלו בי מחשבות מסויטות על מה היה קורה אם במקום להישאר בגוף שלי ולשמוע בראש את הקול של גיי, הייתי נאלצת לשהות בגוף של גיי דווקא ובה בעת להמשיך לגלגל את הדיבור הפנימי בקול של עצמי.

אני מדמיינת חוויה כזאת כתחושה של כליאה בעקבות הניסוח של גיי עצמה, שחוזרת ואומרת "my body is a cage". זו מטפורה שחוקה, אך כשהיא משובצת בלשון הישירה וחסרת הרחמים של גיי יש בה קונקרטיות מבהילה. הבחירות הלשוניות בספר הזה פורשות משנה שלמה, חלקה מפורטת וחלקה משתמעת מכוח המילים עצמן, כמו למשל בפעמים הרבות שבהן גיי מכנה את גופה "my unruly body" ובכך רומזת שהשנאה כלפיו מצדה ומצד הזולת מקורה לא בגודל ובשומן דווקא, אלא בעובדה שאינו מציית לדרישה לתפוס כמה שפחות מרחב ולשאר מערך הדרישות המפורט של החברה. רוקסן גיי נמנעת מלשון נקייה, ופשוט מכנה את עצמה "fat", המילה שלכאורה אסור להגיד, אבל בעצם מותר לומר מאחורי הגב או על עצמך, גם בלי קשר למציאות האובייקטיבית. בספר Hunger, שנכתב על הדבר הכי אישי שאין בררה אלא לחשוף לציבור מדי יום ביומו, היא משנה את השפה שבה מדברים על אנשים כמוה, ובכך גם את החשיבה עליהם. במקום להתייחס ל"שומן" היא אומרת "גוף" כדי לחזור ולהבהיר שגרעין הבעיה הוא לא בגינוי של תכונה זו או אחרת של הגוף, אלא בעצם החשיבות שמקנים לו.

Roxane Gay, Hunger: A Memoir of (My) Body, HarperCollins, 2017

ולנסיעה הבאה: הרבה לפני שרוקסן גיי פרצה לתודעה בתור כותבת נון-פיקשן בולטת, היא כתבה ופרסמה עשרות סיפורים קצרים, רבים מהם זמינים ברשת. בשבוע הקרוב אשתף כמה מסיפוריה בעמוד הפייסבוק של ספרים באוטובוסים, אבל כרגע נראה לי מעניין לחתום את הפוסט הזה דווקא בסיפור על רזון.

*הציטוט של רולאן בארת מתוך: "מות המחבר", מצרפתית: דרור משעני, רסלינג, 2005, עמ' 8.