ספרות מעצימה על נשים חלשות

לפני שנה בדיוק למדתי ללכת מכות. מאחר שאני מבוגרת, לא סתם למדתי לנופף באגרופים, אלא השתתפתי בקורס הגנה עצמית לנשים. שם למדתי להדוף גברים שתוקפים אותי, לא להשתמש באגרופים כל עוד אני לא מתאגרפת מקצועית ולדבר על הרגשות שלי בנוגע לכל זה עם נשים אחרות. החוויה הזאת עימתה אותי עם שתי עובדות שאני מעדיפה להתעלם מהן: 1. גברים יכולים לפגוע בי פיזית, ועל כן הם מאיימים עליי; 2. אני רוצה שאנשים יאהבו אותי, ובעיקר נשים.

האיש הרע הראשון מאת מירנדה ג'וליי הוא רומן שמתעמת בדיוק עם אותם שני מרכיבים בחיי אדם שצריך להתגבר עליהם כדי לעשות רושם של מכובדות ומסוגלות כללית, כלומר עם הפחד מהאלימות והרצון הנואש באהבה. גיבורת הספר המספרת בגוף ראשון היא שריל גליקמן בת ה-43, רווקה אפרורית שעובדת ב"יד פתוחה", חברה שהפכה קורסי הגנה עצמית לנשים מהקניית מיומנות הכרחית בעולם מעוות לסוג של אימון מחטב בתוספת אדרנלין מוגבר, וכעת מוכרת אותם כעוד מוצר שנשים רוכשות במירוץ האינסופי והבלתי אפשרי לשיפור עצמי. קראתי אותו בפעם הראשונה במקור באנגלית, לפני שהשתתפתי בקורס הגנה עצמית, ובפעם השנייה בתרגום לעברית, אחרי שרכשתי את סל הכישורים הנדרש כדי להתמודד עם תוקף. בין שתי הקריאות הספקתי לחשוב עוד קצת על היחס שלנו כלפי אלימות ואהבה ועל הרשות שלרוב לא ניתנת לנו להיות פתטיים, ובעיקר פתטיות, כשאנחנו מתעמתות אתן בכנות המרבית.

כנות מרבית היא התכונה הראשונה שאני יכולה לציין בנוגע לכתיבה של ג'וליי, וגם בנוגע לרומן הזה, שעלילתו מוזרה: אל חייה של שריל הבודדה מתפרצת קְלי, הבת של הבוסים ב"יד פתוחה" ופרחחית בת עשרים שצריכה מקום לגור בו בלוס אנג'לס בעודה מתבטלת. שריל, שלא יודעת להגיד לא באלגנטיות או בכלל, נאלצת לארח את קלי ולסבול את נוכחותה הגסה בסלון ביתה, ועד מהרה גם תקיפות אלימות מצדה. שריל מתקשה לעכל זאת בתחילה: "בנעורי בנות כעסו אבל הפנו את זה כלפי פְּנים וחתכו את עצמן ונכנסו לדיכאון, ואילו כיום בנות פשוט עושות אררררג והודפות מישהו אל הקיר. מי יודע איזו דרך עדיפה?" (עמ' 45) אך האפשרות של נקיטת אלימות לשם אלימות בתור אישה חדשה לה ומרתקת אותה. היחסים האלימים בין שריל לקלי מתפתחים לקשר מיוחד שמשלב פחות ופחות תוקפנות ויותר חיבה, מיניות ומעין משחק תפקידים ביזארי, ילדותי ובוגר כאחד. מערכת יחסים כמו זו עוד לא ראיתי בספרות כי הרי דמויות של נשים אינן אלימות סתם אלא אם הן מגנות על עצמן או על מישהו חשוב להן באותה מידה, והן בעיקר אינן מפיקות הנאה מהפעלת אלימות סתמית כלפי אחרים. כך או כך, שריל וקלי מפיקות מהקשר הזה דברים מורכבים ומעניינים, שלא אספיילר יותר מדי, אבל אבטיח שהן מרחיקות הרבה מעבר למנעד הבנלי שבין פחד לאהבה.

אני מחבבת מאוד את שריל גליקמן הזאת, אולי כי קיומה המגושם מזכיר לי את איך שאני נראית כשאני מנסה להכניע גבר בחליפת ספוג, ואולי כי באופן כללי אני ושריל שייכות לאותו סוג, לאותם אנשים שמתסרטים לעצמם פגישות לפני שהתרחשו כדי שיוכלו לזייף התנהגות של אנשים נורמלים. כמובן ברגע האמת אנשים כמו שריל וכמוני מתנהגים בדיוק ההפך מאנשים נורמליים, וזה ניכר. ובתור אדם מביך ומובך אין כמו לקרוא ספרים על עצמך, פחות כי עצמך זה נושא שנעים להתעסק בו ויותר כי ספרים קוראים לבד, וזו הסיטואציה שבה הכי נוח לנו, המגושמים. באנגלית יש לזה מילה מדויקת יותר: awkward. לא אכחיש שאני גם קהל שבוי של מירנדה ג'וליי עצמה, שלפחות הפרסונה היוצרת שלה, באמנות מולטימדיה, בקולנוע ובסיפורת מוקדשת ל-awkwardness מסוים מאוד הנובע מהרצון האדיר בקשר אנושי ומהכישלון להביע אותו בלי להסגיר יותר מדי חולשה, או במילים אחרות: לשמור על מראית עין של אדם שראוי לאהבה.

מבחינת ההיבטים התרגומיים של הספר (כן, אנחנו עדיין חוגגים את חודש נשים בתרגום!), התרגום של שפת ה-awkwardness לעברית בוודאי היה אתגר גדול. המתרגמת יעל אכמון התמודדה בהצלחה המרבית עם ההומור האקסצנטרי של ג'וליי והכנות הקיצונית שבכתיבתה, שיש להיזהר ולא לפרשה כסרקזם. קובץ הסיפורים הקצרים של ג'וליי היה מושלם בעיניי, ואני נאלצת להודות שהמעבר שלה מפרוזה קצרה לרומן הוא לא מעבר חלק, אף שלא הפסקתי ליהנות לרגע מהשימוש הייחודי שלה בשפה. הפגם הכי בולט ברומן הוא חוסר היכולת של ג'וליי לכתוב דמות עגולה ומורכבת מלבד הגיבורה שמגלמת את השטיק הרגיל של מגושמות חיננית כמו שאר הדמויות שכיכבו גם בסיפוריה הקצרים. עם זאת, רוב הזמן הרגשתי שהאפיון הזה מצליח לשמור על האיש הרע הראשון בתור רומן מעניין למרות ההשטחה של שאר הדמויות.

אולי אם ג'וליי הייתה מנסה לצאת מאזור הנוחות שלה ולעסוק במניעים הפסיכולוגיים העמוקים של שאר הדמויות, הרומן הזה היה יכול להיות יצירת מופת מהפכנית. אבל גם כפי שהוא לא חסרים בו צדדים מהפכניים: כבר הזכרתי את העיצוב של דמות אישה אלימה, אבל ישנם גם תיאורי המין שהם לא מחרמנים ולא פוגעניים, אלא מטופשים וראליסטיים; ישנה האנטי-גיבורה המרעננת בחולשתה, שלא נדרשת להפגין כוחות-על כדי להיות ראויה לדבר בקולה לאורך רומן שלם כמו גיבורות נשיות אחרות; וישנם כל הקשרים האנושיים הבלתי שגרתיים שמופיעים ברומן ולא נזקקים להצדקה מיוחדת מלבד הצורך הבסיסי לקיים קשר, בכל מחיר.

לדוגמה, מאז ששריל הייתה ילדה היא מביטה בתינוקות של אנשים זרים, מנסה לתקשר אתם בטלפתיה ובוחנת אם בזכותו של איזה קשר מסתורי הם למעשה שייכים לה. את הישות של התינוק שלה, שמתגלגלת בכל פעם בתינוק שבטעות נולד לאדם אחר, היא מכנה בשם הקליט "קוּבֵּלְקוֹ בונדי". כך היא מתארת את המפגש עם קובלקו בונדי הראשון: "המשכתי לחבק אותו והוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי ואני ידעתי שהוא אוהב אותי יותר מאשר את אמא ואבא שלו ושמבחינה ממשית וסופית כלשהי הוא שייך לי. כיוון שהייתי בסך הכול בת תשע, לא היה ברור אם הוא שייך לי כילד או כבן זוג, אבל זה לא היה חשוב, הרגשתי שאני מתריסה כנגד אתגר שיברון הלב" (עמ' 13).

אתגר שיברון הלב הוא אתגר נפוץ ומכריע לשריל, שלמרות הרצון העז בקשר נשארת בודדה. אי אפשר להימנע מעיסוק בהיבט המגדרי של ספר כזה, כי סוג הבדידות שג'וליי מתארת בו היא לא כזו שנושאים בגאון, אלא בדידות בעל כורחה, שרק מעמידה פנים שלא חסר לה דבר. הבדידות ההרמטית של שריל אמנם מאפשרת תפקוד גבוה, אבל היא הופכת אותה לטיפוס מעורר רחמים, והאפשרות שלה לקיים קשר נפגמת ככל שהיא מסתגרת בנוחות של החיים לבד. למשל, יש לה שיטה מיוחדת לניהול משק בית אוטונומי של אישה אחת: "כמו אדם עשיר, אני חיה עם משרתת במשרה מלאה שמסדרת הכול – וכיוון שהמשרתת היא אני, אין בזה חדירה לפרטיות. במיטבה, השיטה שלי מעניקה לי חוויית חיים מהוקצעת יותר. הימים שלי הופכים חלומיים, בלי קצוות חדים, בלי כל אותן תקלות ומכשלות שהחיים כה ידועים בהן. אחרי ימים על גבי ימים לבדי זה הופך למִשיי כל כך, שאני אפילו לא מרגישה עוד את עצמי, כאילו אני לא קיימת" (עמ' 25-24).

על אף הכמיהה הגדולה של שריל לקשר עם גבר בדמות צאצא או בן זוג, אין שום גבר שנכנס לחייה וממלא בהם תפקיד ממשי. במקום זה היא וקלי, האורחת המפוקפקת בביתה, ממלאות תפקידים גבריים שונים ובלתי צפויים בעצמן. כך דירת הרווקה העצובה שלה מתחילה לאכלס אפשרויות חדשות, מרתקות ומלאות דמיון. תוך כדי המטמורפוזה של משק הבית שלה שריל מבינה אמת בסיסית בנוגע ליחסי אנוש בוגרים והיא שכולם בנויים על משחקי תפקידים שונים. ברגע ששריל מבינה זאת, היא משתחררת מהמועקה שליוותה אותה בכל חייה, ובשלב מסוים גם מפסיקה לחשוש לגלם את תפקיד עצמה.

מירנדה ג'וליי, האיש הרע הראשון, מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2016

ולנסיעה הבאה: "רוי ספייבי" הוא הסיפור הכי יפה של מירנדה ג'וליי שאני מכירה ולמעשה אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי בכלל. גם בו יש גיבורה שלא מהססת להודות בחולשותיה, ובכך טמון כוחה הפואטי. כמו בהרבה סיפורים קצרים משובחים אחרים, הוא מצטיין בתמציתיות ובקצב מדויק בעודו מספר את סיפורם של חיים שלמים. לא אתאר אותו בעוד מילים כי אני מבטיחה שכדאי פשוט לקרוא אותו, והאפשרויות במקרה זה מרובות: יש תרגום לעברית של מירי שחם בבלוגה המצוין, ועוד אחד של קטיה בנוביץ' במעבורת. אני התאהבתי בו כשהאזנתי לו לראשונה בקולו של דייוויד סדריס, סופר מלא חן בפני עצמו, שהקליט ביצוע מרשים שלו לפודקאסט של הניו יורקר.