גברים באוטובוסים ובעוד מקומות

היה ההוא שבאוטובוס בחזרה מהשירות הלאומי שאל אותי עוד כמה תחנות מגיעים לבית לוינשטיין, ואז סיפר שהוא בן 38 וגרוש, והוא נשמע בודד אז ניהלתי אתו שיחה ידידותית, ואז הוא שאל אותי אם אני בתולה ואם אני רוצה להיות חברה שלו ולא שכחתי להגיד לו כשהגענו לתחנה של בית לוינשטיין; והיה הזקן שחיכה אתי בתחנה והסביר לי שגלות תימן הייתה הגלות הכי קשה, שלאישה אסור ללבוש מכנסיים כי יש לה ערווה והראה לי תמונה של אמו החולה בטלפון; והיה המבוגר שישב לידי באוטובוס בת"א לפני סוכות ונתן לי להריח ענפי הדס ואמר לי שאני יפה וזה דווקא היה חביב ולא קריפי; והיה הסטודנט מבצלאל שישב לידי כשהייתי בשנה א באוניברסיטה, וזה היה לי נחמד כי זאת הייתה אחת השיחות הסטודנטיאליות הראשונות שלי, עד שהוא ניסה לנשק אותי והרגשתי מטומטמת כי לא ידעתי מראש ששיחה היא הזמנה למגע מיני; והיה האיש שישב לידי בקו מרעננה לת"א כשנסעתי למופע מחול ורק קרוב לתחנה של הכרמלית הבנתי שזה לא התיק שלו שחצי מונח על הירך שלי, אלא כף היד שלו, וכל הערב צפיתי ברקדניות הופכות את הגוף שלהן לאמנות והמשכתי להרגיש את היד החמה שלו עליי; והיה המטרידן המקצועי שהתיישב לידי בתחנת הרכבת התחתית בברלין כדי להראות לי את איבר המין שלו, ומיד הלכתי לצד השני של התחנה וביקשתי להשתמש בטלפון של אישה אחת כדי להתקשר למשטרה אבל היא צחקה עליי ולא הבינה בשביל מה, ואז הוא שוב התקרב אליי וצעקתי עליו בגרמנית, ומי שמכיר אותי יודע שמה שמרשים פה זה לא הגרמנית אלא העובדה שצעקתי, אבל בסוף הוא עלה אתי לאותה הרכבת והמשכתי לרעוד עוד הרבה אחרי שירדתי בתחנה.

דיסקרטיות היא אובר-רייטד. או יותר נכון: הכוח שבחשיפה הוא אנדר-רייטד: אנשים נוטים לשכוח שדברים אישיים שהם מספרים על עצמם לא בהכרח מעניינים כי הם קשורים אליהם, אלא דווקא כי הם קרו לעוד הרבה אחרים. ועוד דבר נכון בהקשר הזה: חשיפה אישית היא דבר מידבק – היא מביאה אחרים לחשוף דברים דומים על עצמם, ועוצמת החשיפות האלה ביחד הופכת את הדבר שנהוג לא לדבר עליו למשהו הרבה פחות מביש.

וחוץ מזה: לערוך רשימות זה דבר משחרר.

אלה הנחות היסוד שהנחתי כשניסיתי להבין מאיפה האומץ של ננו שבתאי לכתוב את ספר הגברים, רומן שבו בת דמותה של הסופרת מונה את כל הגברים בחייה, ותוך כדי הגברים ובמרווחים ביניהם משרטטת גם את התבגרותה שלה.

נדרש אומץ כדי לכתוב דבר כזה כי גם כותבת שתכחיש יסודות אוטוביוגרפיים ביצירתה תיתפס ככותבת אוטוביוגרפיה – כי יש איזו סברה רווחת שגברים יודעים לכתוב על כל הנשים אבל אישה כותבת יודעת לכתוב רק על עצמה. יעידו על כך ביקורות אישיות שסופרות נוטות לספוג כאילו יצירותיהן הבדיוניות הן תמיד ממואר. ואילו שבתאי אמיצה מספיק בשביל להגיד בנונשלנטיות: כן, מובן שהרבה מהעולם הרגשי שלי מושקע ביצירה הזאת, אבל לא, זאת לא אני. ובכל מקרה אין מה לעשות ביג דיל מהאפשרות שגיליתי על עצמי משהו אינטימי.

עוד יסוד ברומן הזה שדורש אומץ הוא הקלות שבה אפשר לתפוס אותו כ"כתב אישום" נגד גברים, כמו בכותרת הפרובוקטיבית שניתנה לריאיון שנערך עם הכותבת לקראת צאת הספר. ואילו למרות הכאב הרב ואין-ספור פגיעות שחווה גיבורת הרומן מידי גברים, אין בו מסקנה אחת ברורה בנוגע לגברים וערכם המוסרי, והגיבורה לעולם אינה מגלמת את ניגודם הברור כי גם היא לפעמים אנוכית ופוגענית באותה מידה.

ובסופו של דבר, מדובר ברומן, ולא במניפסט או אוטוביוגרפיה. אבל זהו רומן יחיד בסוגו, שמשמעותו בתור "ספר גברים" היא כפולה: גם ספר שנושאו הוא גברים וגם ספר שהעיקרון הצורני שעומד בבסיסו הוא גברים, וליתר דיוק: רשימת מלאי של גברים. מצחיק ועצוב לחשוב שרוב הרומנים, לפחות הקאנוניים שבהם, עוסקים בגברים, אבל הם לעולם לא מצהירים על כך. לאור המסורת הספרותית הזאת, בולטת העובדה שספר הגברים מצהיר בכל דרך אפשרית על הנושא שלו. אלא שהפעם העיסוק בגברים הוא לא שקוף, ותוך כדי קריאה הרהרתי במכנה המשותף לכל הספרים האחרים שעוסקים בגברים כאילו זה לא נושא, והוא נעשה יותר ויותר משונה בעיניי. ובכל זאת, שבתאי מציינת, אולי בסרקזם, "גברים הם בני אדם" (עמ' 7). זה המשפט שהספר נפתח בו, ובעיניי זו בחירה גאונית מפני שהררי ספרים עוסקים בנשים, בכמיהה אליהן ובקונפליקטים שעולים מהיחסים אתן, אבל לא בהכרח בנשים כבני אדם.

כל פרק בספר הגברים הוא גבר, ובוודאי יש משהו לא אנושי בלסכם אדם לכדי צורה ספרותית. אבל גלריית הגברים הזאת מגלה שלל דמויות עמוקות ומורכבת, למרות האופי התמציתי והפסקני של הטקסט לעתים. וגם המסקנות הפוליטיות שעולות מהמפגש עם כל הגברים האלה הן מורכבות: "מצאנו את עצמנו צוחקים ויכול להיות שהם צחקו עליי כי בכל זאת אני הנקבה וזה עניין מסורתי שבחורה נותנת ובחורים לוקחים ואיזה צחוקים זה שיש גם אחת שעושה את זה בלי בעיות בכלל" (עמ' 50). במילים האחדות האלה מתוך תיאור של שלישייה מצליחה הגיבורה לבטא את הצחוק הרב-משמעי שיוצא מפיה בסיטואציה שבה היא בבירור החולייה החלשה: צחוק שאמור להדחיק את יחסי הכוחות המאיימים ולגבור על הפערים בינה ובין שני הגברים שעמה, ובה בעת צחוק מיואש של השלמה עם היותה מושא הבדיחה.

אני קראתי את הרומן הזה מהר ובצחוק מריר על השפתיים, אבל יש כאלה שאולי יגיבו לו בבכי. הרגעים העצובים בו אינם מעטים, וגם הם מיטיבים לתאר את הקשר העמוק בין יחסי מין ליחסים בין המגדרים:

"הרגשתי את הזין שלך מתכונן ואמרתי בלבי: בחיים האלה יש רק מין. ואז זה קרה: הרגשתי שבתוך בטני נקשר לו קשר. קשר של בשר כמו גידול ממאיר בתוך בטני הממשית. קשר שבעתיד יגרום לכל זין שנכנס אליי בנימה שמזכירה אהבה לדקור אותי כמו חרב עד כאב ולא לאפשר לי כל הנאה. ומאז אהובי היחידי, לא יכולתי יותר שמישהו יביט בעיניי במבט שאינו ניכור וזרות. רק את אלה יכולתי לקבל בשפריץ לעין" (עמ' 77).

אחת הסיבות שבגללן הצלחתי לקרוא אותו מהר כל כך (ביום וחצי בערך) היא המוזיקליות שלו: כולו כתוב בשפה פשוטה אך משתעשעת ומשתובבת, ורצוף בחרוזים בלתי מחייבים ובחזרות צליליות שהופכים את הטקסט לקולח במיוחד בלי ליצור רושם יומרני. סיבה אחרת לקריאה המהירה הייתה העובדה שכל הפרקים קצרים ולחלוטין עומדים בפני עצמם וניתנים לפרסום בנפרד, כך שלא הרגשתי חובה לקרוא אותם ברצף, אבל בכל זאת בלעתי אותם זה אחר זה כי כל פרק השאיר טעם של עוד.

מה שאני אוהבת בספרים עם עקרונות צורניים פשוטים ויעילים הוא שהם סוחפים אותך לחשוב כמוהם תוך כדי הקריאה, ובמהרה מצאתי גם את עצמי מגלגלת רשימות מלאי בראש וחושבת עליהן בצער מהול בשעשוע. מכיוון שאני פחות מתחברת למנהג לספור מאהבים ניסיתי לערוך רשימת מלאי של גברים שפגשתי בתחבורה ציבורית, כמו שאפשר לראות בראש הפוסט. ההתנסות בחיקוי כתיבה של מישהו אחר לרוב עוזרת לגלות עוד דברים חבויים בכתיבתו, וכך עלה בדעתי עוד דבר בנוגע לרשימות מלאי: הן פשטניות, חושפניות, לעתים מייאשות – ומובילות לקתרזיס חיוני בהחלט.

ננו שבתאי, ספר הגברים, כתר 2015

ולנסיעה קצרה: כשקראתי את ספר הגברים נזכרתי שוב ושוב במוטיב רשימת המלאי שמופיע באגדה "כחול הזקן", שרשם ועיבד שרל פרו ב"סיפורי אמא אווזה", אם כי בהיפוך מגדרים ובצורת אכסון שונה של מאהבי העבר (שבתאי מאכסנת אותם בספר, ואילו כחול הזקן – טוב, בלי ספוילרים). וגם נוכח בו מוטיב הסקרנות הנשית ועונשה, ששבתאי מוכיחה כי הוא רלוונטי גם היום, למרבה הצער. אפשר למצוא את האגדה בהמון גלגולים ועיבודים מרתקים, אבל מומלץ להתחיל בתרגום לאנגלית של הגרסה של שרל פרו ושל גרסאות אחרות.