ביקור מולדת במקום מגוריך

פתאום הבנתי שרוב חיי החברה שלי בשנים האחרונות מסתכמים בביקורי מולדת. כלומר, רוב האינטראקציות החברתיות שלי הן עם חברות ותיקות שעברו להתגורר בחו"ל ומגיעות לבקר בארץ – הן בתפקיד הביקור, אני בתפקיד המולדת. מכיוון שהרוב אקדמאיות, זה בא בשני גלים עיקריים: הראשון סביב חג המולד, והשני בקיץ. כמובן ישנם הגעגועים ברוב ימי השנה והתחושה שהארץ הולכת ומתרוקנת, אבל יש גם יתרונות לא צפויים למצב הזה. למשל האינטימיות המוגברת שמאפיינת את השיחות שלנו מאז שהתמעטו מספר הפגישות שלנו: בכל גל ביקורים גם הן וגם אני נדרשות לסכם את החיים שלנו במחצית השנה האחרונה, במקרה הטוב, אם לא בשנה האחרונה. פתאום התחלתי לחשוב על החיים שלי במונחים של אירועים גדולים, ומצאתי את עצמי מספקת להם פרשנות שבדיעבד רק תוך כדי השיחות החצי-שנתיות האלה. לא רק הדיבור על החיים האישיים שלנו נעשה אפי ותמציתי, אלא גם הדיבור על הסביבה שאנחנו חיות בה. פתאום נוספה לחיים שלי תקופת רפלקסיה על המצב בארץ, ובה אני מעבדת את חצי השנה האחרונה בפוליטיקה הישראלית עם מי שעקבו אחריה מרחוק.

את הספר של איילת צברי, ישראלית שחיה בקנדה וכותבת באנגלית, קראתי ממש עכשיו, בעיצומו של גל הביקורים של הקיץ. וקצת כמו בשיחות הסיכום הדו-שנתיות, שבהן אני מקשיבה לחברותיי ומאמצת לרגע מבט מבחוץ על הארץ, כך הרגשתי תוך כדי הקריאה ב-11 הסיפורים שבספר, שנכתבו במקור באנגלית ותורגמו בין השאר גם לעברית: כאילו הצטרפתי לביקור מולדת במקום שאני גרה בו.

אפקט ההזרה שהקוראת הישראלית תרגיש כשתקרא את הסיפורים האלה נוכח גם בחיי גיבורי הסיפורים עצמם, והגורמים לכך מגוונים: הגירה, מפגש שמנכיח פערי דורות או תרבויות, שינוי זהות מכריע ועוד. לא כל הסיפורים בקובץ מתרחשים בישראל, אבל בכל סיפור כמעט כל הדמויות המרכזיות הן ישראליות, ובכל סיפור מופיעים יסודות מורכבים מהחיים בישראל כמו צבא ומלחמה, חום ולחות. הספר עצמו עבר מעין תהליך של "שיבה", כשתורגם מאנגלית לשפת המקום שהוא עוסק בו ברובו, אך מדובר בשיבה די מוזרה, שכן הרבה ביטויים בוודאי תורגמו תוך כדי כתיבתו מעברית לאנגלית, ובוודאי הושקעה בו מחשבה על כמה מההקשר המקומי צריך להסביר לקוראים הלא-ישראלים.

מוטיב "השיבה העקומה" שזור ברוב הסיפורים: ב"בלתי נראית", על אישה פיליפינית שמטפלת בקשישה תימנייה שבעצמה עסקה בעבודות דומות כשרק עלתה ארצה; ב"סימן להרמוניה", על ישראלית שחיה בהודו וזוכה לביקור מבן זוגה, בריטי ממוצא הודי שמגיע להודו בפעם הראשונה בחייו; ב"גבולות", על נערה ישראלית שנולדה וגדלה בחצי האי סיני עד הסכם השלום עם מצרים, ומהרהרת בקשר שלה למקום ההוא כשהיא מגיעה לבלות באילת את החודשים שלפני הצבא בתחילת שנות התשעים. וישנם גם סיפורים על ישראלים שעזבו את הארץ ומתקשים להשיב את היחסים עם המקום ואנשיו לקדמותם, כמו שתי האחיות ב"המקום הכי טוב בעולם", שהלכו והתרחקו אחרי שאחת מהן היגרה לקנדה, או כמו האחות ב"משוררי חלון המטבח", שאחרי שתי שנות נדודים ברחבי העולם חוזרת לרמת גן בתקופת מלחמת המפרץ ובעבורה הטילים הם הגורם הכי פחות מערער בשיבה הביתה.

חוסר היכולת לשוב למקום שנעזב בלי קשיים או חיכוכים לא קשור רק בשינויים שעברו על הדמויות שהיגרו, אלא גם בחוסר היציבות התמידי שמאפיין את ישראל. מהבחינה הזאת אין זה מקרי שכמה מהסיפורים מתרחשים על רקע שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים והם אפופים תחושת איום ממשי ביותר. ויש עוד מרכיב שמפריע לדמויות לתפקד בחופשיות כאזרחי העולם, והוא העובדה שגם אם לא היו מהגרות בישראל, הן בנים ובנות או נכדים ונכדות למהגרות. זה לא הופך אותן למיוחדות – הרי כל הרעיון של מדינת ישראל מושתת על "שיבה עקומה" שכזו.

מעניין לציין שכמעט כל הדמויות הן ממוצא מזרחי, ומתמודדות בדרכים שונות עם השייכות שלהן למזרח התיכון מצד אחד ולדחייתן בידי ההגמוניה בישראל מצד אחר. כדאי לשים לב בעיקר ל"משוררי חלון המטבח", שבו נער מזרחי נאבק ברצונו לכתוב שירה גם כי שירה זה של הומואים וגם כי טרם שמע על משוררים מזרחים, ול"תגידי עוד פעם, תגידי עוד משהו", שכולל דיאלוג תמים ומדויק על זהות יהודית-ערבית בתקופת האנתפאדה השנייה (אפשר למצוא את הדיאלוג הזה בשפת המקור בטאמבלר של הספר, שבו כללה הסופרת תצלומים יפים שלה שמלווים את הסיפורים). מלבד הסיפורים האלה, הזהות המזרחית דווקא לא מוצגת כבעייתית לאורך הספר, ויש בכך משהו מרענן. בהחלט יש טעם להתנגד להגמוניה האשכנזית בפרוזה באמצעות הצגה מפורשת של הדרת המזרחים, אבל צברי בחרה בדרך אחרת: הצבת דמויות מזרחיות במרכז הטקסט באותה טבעיות שבה דמויות אשכנזיות אכלסו את מרבית הספרות הישראלית הקאנונית עד כה.

הזווית המזרחית היא לא הסיבה היחידה שבזכותה גם לקוראים של התרגום העברי יש הרבה מה ללמוד מהספר הזה. נוסף עליה הוא כולל סיפורים אנושיים על משפחה, זוגיות וחברוּת שכתובים ברגישות ומשולבים בשילוב חסר מאמץ ויומרה של הרקע הפוליטי וההיסטורי. התמציתיות והאלגנטיות של הכתיבה של צברי מרשימה בייחוד לאור העובדה שהסיפורים נכתבו בראש ובראשונה לקהל שאינו מכיר את זירת התרחשותם, והיא מצליחה לייצר פרוזה הדוקה אך חושנית. המכלול של 11 הסיפורים בקובץ הזה הוא שלם שעולה על סך חלקיו: הוא יותר מהראליזם המשפחתי הדרמטי שמאפיין את הספרות הישראלית ויותר מהערה פוליטית על המצב שנועדה לקרוץ לקוראים סקרנים בחו"ל – הוא מלמד אותנו לראות את האישי הכרוך בפוליטי תוך כדי מבט מבחוץ, ומחייב אותנו להבין שההתבוננות שלנו אינה שלמה בלי שאימצנו את המבט הזה, ולו לרגע.

איילת צברי, המקום הכי טוב בעולם, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, עם עובד 2016

ולנסיעה הבאה: סיפור קצר של תמר מרין על אם ובנה ששבים לארץ אחרי שהות באמריקה (וכרגיל בפלטפורמה הנפלאה של מעבורת ובאופן הולם לנושא הסיפור, אפשר לקרוא אותו בעברית וגם באנגלית).