ספרות מסע היא ז'נר שעקרון התנועה מגדיר אותו. גם כשהיא ממוקדת במקום חדש וזר שהגיבורה מגיעה אליו, הדבר שהופך אותה לספרות מסע הוא התנועה המתמדת של גילוי המקום החדש והשוואתו למקום הישן והמוכר. לעומת הדינמיות של ספרות המסע כפי שאנחנו מכירים אותה – מעבר בין נופים, אוכלוסיות ורשמים צבעוניים – התת-ז'נר של ספרות העוסקת בתחבורה ציבורית מאופיין בתנועה מוגבלת, ויימצא בה מתח בין הדינמיות של הנוף המתקדם לכיוונך מבעד לחלון, של הנוסעים המתחלפים ושל הקרקע הבלתי יציבה מתחת לרגליים, ובין הסטטיות של הימצאות ממושכת באותה קופסת מתכת ושל שגרת כרטיסי הנסיעה והישיבה בחברת אנשים זרים.
מאז שהתחלתי לחקור את נושא הקריאה בתחבורה ציבורית, התחלתי להתעניין גם בשאלת הכתיבה על תחבורה ציבורית. כדי לבחון איך תחבורה ציבורית מיוצגת בספרות החלטתי להקדיש לנושא הזה סדרת פוסטים שיתפרסמו מפעם לפעם בכותרת "ספרים על אוטובוסים". ומאחר שאני אוהבת להפתיע, החלטתי לפתוח את הסדרה בסוג היוקרתי ביותר והכי לא יום-יומי של תחבורה ציבורית.
מטוסים. אמנם כמו אוטובוסים ורכבות, אנחנו זקוקים להם כדי להגיע ממקום למקום, אבל במקרה של מטוסים, הטיסה עצמה יכולה להיחשב כחלק מהיעד, וכך גם השהייה בנמל התעופה יכולה להיתפס כחוויה אקזוטית. גיבור הסיפור הראשון בקובץ הזה, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה (מספרדית: סוניה ברשילון), הוא אדם שהשהייה במטוסים דווקא נעשתה חלק משגרת חייו. בהיותו צלם עיתונות בין-לאומי, יום עבודה רגיל שלו יכול להתרחש בכל מקום בעולם, כל עוד מתקיים בו אירוע ששווה תיעוד. גם הזרות היא טבע שני לו: הוא אמנם קולומביאני, אך נושא את השם אָניבַּל אֶסטרֶהָאזִי, כלומר שם משפחתו הונגרי, ונוסף על כך מגוריו הקבועים הם בפריז – שם, לדבריו, הוא נחשב "זר כפול" (עמ' 20). המעמד הבלתי יציב של אסטרהאזי בחיים ובעבודה הוא מקור הנאה בשבילו, אך בהחלט גם מקור לסבל. עוד בפתיחת הסיפור הוא מזהה את הפוטנציאל המלנכולי שגלום בחיי נסיעה מתמדת:
"סיפורים עגומים מתרחשים לעתים במקומות עגומים, למשל בתחנות רכבת, או בנמלי תעופה. אנשים מבחינים בכך, וכולם אומרים שנמלי תעופה ותחנות רכבת הם באמת אתרים עגומים ביותר, עגומים כל כך עד שהם מדכאים את החשק לשוב ולנסוע, שהרי איש אינו אוהב לשקוע כל-כולו בעגמומיות, ועוד במחירים כאלה" (עמ' 17).
הטרגדיה של אסטרהאזי מתחילה בהתאהבות בדיילת בשם מַאי לִים בטיסה מסינגפור לפריז. למעשה לא לגמרי ברור אם מדובר בהתאהבות ממש או בהיקסמות ארוטית. לפני שגיבור הסיפור מספיק לבחון את רגשותיו, קורה לו דבר מבלבל: לפגישה הבאה שלו עם הדיילת הסינגפורית בשדה תעופה אחר מגיעה דיילת אחרת, והוא שוכב גם אתה. לפתע מתחוור לו שהוא עומד בפני שפע של חוויות מיניות מגוונות עם נשים מכל העולם, בבתי מלון בכל העולם. אחרי זמן-מה הוא מבין מה קורה באמת: לא מדובר בשפע שעומד לרשותו, אלא זה הוא שעומד לרשותן של כמה דיילות, והוא משמש עוד פריט בסחר החליפין שהן מנהלות בינן לבין עצמן.
הסיפור מאת גמבואה התפרסם בתרגומו המוצלח לעברית באותו כרך עם תרגום יפה אחר מספרות אמריקה הלטינית: "כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המקסיקני (מספרדית: יוסי טל). הסיפור השני בצמד הקומפקטי הזה (אידאלי לנסיעות באוטובוס! כל סיפור הספיק לי לנסיעה אחת בדיוק מירושלים לת"א או בחזרה ואף פחות, אם מחשיבים את הפסקות הבהייה בנוף) בהוצאת תשע נשמות אמנם אינו עוסק בנסיעות בתחבורה ציבורית, אבל הוא בהחלט כולל אלמנט של מסע. המעניין הוא שהטקסט הזה אינו כתוב מנקודת המבט של הנוסע אלא מנקודת המבט של בן המקום שהנוסעים מגיעים אליו. ליתר דיוק, מדובר בנוסעות: ויקטוריה ומָחָה, שתי בחורות שוודיות שמבלות לילה עם הגיבור-המספר מטיאס ועם חברו הקטור באואחקה, מקסיקו. הקטור הוא אחד מה"גָבָּצֵ'רוֹס", "כלומר כאלה שניזונים מה'גָּבָּצ'וֹס', הזרים הלבנים" (עמ' 69). אם כן, הדינמיות שבסיפור הזה אינה קשורה בטיול (מלבד המעבר ממועדון אחד למשנהו) אלא במפגש בין גבצ'רוס לגבצ'וס. כמו בסיפור של גמבואה, מערכת היחסים הזאת מבוססת על סחר חליפין: הגבצ'רוס מספקים לתיירות הלבנות, בעיקר אמריקניות ואירופיות, את הגילוי של מקסיקו האותנטית, ואילו הגבצ'וס מספקות לגבצ'רוס כיסוי הוצאות מחיה במשך שהייתם המשותפת ולא פעם גם כרטיס כניסה לשארית החיים באחת ממדינות העולם הראשון.
אני לא מכירה את אמריקה הלטינית בכלל, אבל בתור תושבת עיר ענייה אך מתוירת, אני יכולה להזדהות עם הגישה האמביוולנטית כלפי מבקרים ממדינות רווחה קרירות, למשל כשהם מתגודדים בשוק מחנה יהודה, ראשיהם הצהובים מלאי פליאה נוכח מלך החלבה, וחוסמים את הדרך לכל מי שאשכרה הגיע לשם בשביל לעשות קניות.
"אואחקה מוצאת חן בעינייך? שאלתי את מחה כשנשארנו לבד, רק כדי לומר משהו.
מאוד, היא אמרה. זה מקום מלא קסם.
קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני."
את המשפט האחרון המספר לא אומר בקול רם. כי באמת, איך אפשר להאשים תיירים זחוחים אמנם, אך בעלי כוונות טובות? מצד אחר, גם בסיפור הזה מתחולל היפוך תפקידים בשלב מסוים – המקומיים נעשים חסרי הזהירות וחסרי המודעות, ואילו התיירות הן אלה שמפילות את המקומיים בפח.
בשני הסיפורים אפשר לקרוא קריאה מגדרית פורה. אני לא בטוחה שאני אוהבת את השימוש בנשים בתור הגולם בסיפור של גמבואה ובמידה רבה גם בסיפור של מלדונדו, כלומר את הייצוג שלהן כמוצר הצריכה שקם על צורכו (אם כי יש לציין שמלדונדו נוקט גישה אנושית יותר מזו של גמבואה). אני גם לא מתה על הדימוי של נשים בעלות יצר מיני בתור חברות בקנונייה כמו שנרמז בסיפור של גמבואה, ואת התיאור של הקנונייה בתור מציאות שאפשר להשלים אתה כל עוד צרכניות שירותי המין הן מושכות מספיקות בעיני קורבנן.
אבל אני לא חושבת שההיבט המגדרי הוא המרכיב הכי חשוב במסר של שני הטקסטים האלה, שהולמים ומאירים כל כך זה את זה, אלא יותר מעניין להתבונן במשמעות החברתית-כלכלית של שניהם. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" הוא משל פשוט על הקפיטליזם, ובו לצרכן נדמה שהוא חופשי כל עוד הוא מנצל את השפע שעומד לרשותו, אבל למעשה הוא עצמו מנוצל ונצרך. גמבואה השתמש בתכונות המוכרות של נמלי תעופה בכל העולם – אחידות, נוחות ויעילות – והראה שהמאפיינים האלה נעשים מעוותים ומזיקים כשמנסים להחיל אותם על קשרים בין בני אדם. כותרת הסיפור השני "כמו לשחות בקרח" רומזת על הבאסה, הכפור והשיעמום שמאפיינים את מדינות סקנדינביה, אבל גם על ניכור בין אנשים שמנסים להפיק זה מזה רווח כלכלי או הון ארוטי או תרבותי.
שני הסיפורים מציגים את הצדדים הבעייתיים שבתנועה חופשית בחלקים שונים בעולם שמתקיימת בלי להקדיש תשומת לב לשאלה מיהם בדיוק האנשים שסביבך, ולמעשה ממש אתך, בטיסה או בביקור במדינה זרה. שניהם עוסקים בסכנה של להפוך בני אדם לעוד מרכיב בנוף באמצעות פרוזה רעננה וזריזה, אך כזו שממשיכה לעורר מחשבה גם זמן רב אחרי הקריאה.
סנטיאגו גמבואה וטרינו מלדונדו, מייד אין אמריקה לטינה, מספרדית: סוניה ברשילון ויוסי טל, תשע נשמות 2015
ולנסיעה הבאה: גם הסיפור הקצר הזה מאת סלבטורה סקיבונה על ילד שננטש בנמל תעופה מזכיר עד כמה האנונימיות שמאפיינת מקומות כאלה יכולה לשמש תירוץ להתנהגות בעייתית, בלשון המעטה.