האישה הפיקרסקית

אני הולכת לעשות משהו שאסור לעשות, ולא לגמרי בצדק אסור לעשות אותו. סדר הדברים יהיה כזה: קודם אעשה את הדבר שאין לעשותו, ולאחר מכן אסביר מדוע יש מידה של צדק במה שעשיתי.

יש מוסכמה ידועה שלפיה לא מתעסקים באישיות של הסופר כשדנים ביצירה ספרותית. ובכל זאת: נל זינק מלהיבה ומרתקת, ואני לא הראשונה שתרצה לדבר על הספר שלה אבל תגלוש שוב ושוב להיקסמות מנל זינק עצמה. עשו את זה לא מעט עד כה, וגם בעברית. סוד הקסם אינו רק באישיות של זינק, אלא גם בעובדה שהאישיות המסקרנת הזאת אינה נפרדת מדמות הסופרת החדשה שהגיחה ב-2014 לגמרי במפתיע ולא התביישה לגלות שעד אז כתבה רק למגירה. דמות הסופרת הזאת מגלמת בתוכה הבטחה: בהיותה אישה שהצליחה ליצור משהו חשוב בפעם הראשונה בגיל חמישים, להתפרסם בזכותו ואף להציע קול ספרותי מקורי ומרענן, היא מראה לכולנו שההזדמנויות לפרוץ לא אוזלות בגיל שלושים.

לא יכולתי להסתפק בלקרוא דברים שכתבה ודברים שכתבו עליה, ולכן שילמתי כסף על כרטיס לאירוע שהשתתפה בו לאחרונה בפסטיבל הסופרים בירושלים, ובו שוחחה עם רנה ורבין ואורלי קסטל-בלום. אני יכולה להגיד בביטחון מלא שזה היה האירוע הספרותי הכי מבדר שנכחתי בו בחיי, ונכחתי בלא מעט אירועים ספרותיים – תמיד הייתי צמאה לגלות מיהם האנשים האלה שמונצחים בקובצי ניירות מודפסים וכרוכים ואיך הם נשמעים כשהם מדברים. נל זינק ואורלי קסטל-בלום היו זיווג מוצלח וכנראה מחושב היטב לקראת הערב הזה. נל זינק הייתה שם כדי להביא קול רענן וזר, ואורלי קסטל-בלום הייתה שם כדי להראות שאת מה שזינק עושה – עשו עוד סופרות בעבר (טוב, וגם כי היא קורעת). ובכל זאת הנוכחות של שתיהן הייתה מאורע מרגש ומלא הפתעות, ששיאו היה כשזינק פצחה בליד של שוברט בתשובה לשאלה של קסטל-בלום על מין של ציפור (נדמה לי סיסים) ועל נדודים. יש כמה קווי דמיון בין שתי הסופרות האלה, והבולט שבהם, לפחות על פי התצפית שערכתי בפסטיבל ההוא, הוא שהן לא ממש בועטות במוסכמות – הן פשוט מעבר למוסכמות. ככה אפשר להסביר את התעקשותה של קסטל-בלום לתאר את מרפאת המתדון שבאזור מגוריה בתור השראה לכתיבה, ואת ההומור האידיוסינקרטי שלה, שהיא לא תמיד חושפת אם הוא אכן הומור; ככה אפשר להסביר גם את התערובת הייחודית של שחצנות וצניעות באישיות של זינק, שמצד אחד מציגה מודעות בלתי מתנצלת לכישרון הספרותי שלה, ומצד אחר מספרת שהיא לא בטוחה עד כמה יש עלילה בספרים שהיא כותבת כי כתיבת רומנים היא מיומנות שהיא עדיין לומדת תוך כדי עשייה.

מאוד מפתה לפרש רומן שכתוב בגוף ראשון בתור יצירה אוטוביוגרפית; ובייחוד אם כתבה אותו סופרת ולא סופר, ובייחוד אם מדובר בספר ביכורים. זינק מודעת היטב לפיתוי הזה, ולכן פתחה את המפגש בפסטיבל הסופרים בהקראה של הפסקה היחידה מתוך "הכותלי" שיש בה יסוד אוטוביוגרפי, ובכך ביקשה להיפטר בשלב מוקדם מהשאלה על הדמיון בינה ובין גיבורת הרומן. בפסקה תואר טיול של לפנות בוקר, קולות ציפורים חרישיים ובעיקר בדידות. משסילקה את השאלות על הקשר בינה ובין  טיפאני, גיבורת "הכותלי", זינק נראתה הרבה יותר נינוחה. ואולי זה מה שניסיתי לעשות בפוסט הזה: להתחיל בדיון המעניין והבלתי נמנע על זינק עצמה כדי להתפנות לדבר על הכתיבה שלה.

אבל יש עוד סיבה חשובה לדיבור על האישיות של סופרים: אנחנו בהכרח חושבות עליה כשאנחנו קוראות, והיא בהחלט משמשת מרכיב גדול בתפיסה שלנו את מכלול היצירה של סופרים. פעמים רבות הסופר הוא הרבה יותר משם על כריכת הספר, ולא רק בהיותו חלק ממערך שיווק של המו"ל אלא גם בתור קול אחיד שנשמע מעל הטקסט עצמו ושאנחנו שומעים ברקע של קולות הגיבורים בסיפור. תאוריות ספרות לעתים קוראות לקול הזה "המחבר המובלע" ולעתים מודות שקשה להפריד אותו מהמחבר הממשי. אבל אני לא רוצה לדבר כאן על תאוריה של ספרות, אז מעכשיו ועד סיום הפוסט אני פשוט אקרא לקול הזה "נל זינק".

עוד שתי נקודות חשובות בנוגע להתממשות של נל זינק בעולם שמחוץ לספרות:

מה שבכלל הביא אותי לקרוא את "הכותלי" היה הריאיון המצולם שבו היא מספרת על תחילת הכתיבה של "הכותלי" בתור ניסיון להרשים את ג'ונתן פרנזן, חברהּ לעט בעל כורחו, ובה בעת ללעוג לו ולייצר פרודיה על הרומן שלו "חירות", שלדעתה לא חיבר כראוי בין מין לצפרות. כן, לנל זינק יש החוצפה לתאר כך את תהליך הפיכתה לסופרת: הכתיבה של איזה סופר גדול לא מצאה חן בעיניי, אז החלטתי פשוט לעשות את זה בעצמי. איך אפשר לא להימשך לספר שנולד מחוצפה כזאת?

וחוץ מזה, באותו מפגש עם ורבין וקסטל-בלום היא העניקה מפתח להבנת "הכותלי" כשתיארה אותו בתור רומן פיקרסקי. במילים אחרות מאלה של ויקיפדיה, רומן פיקרסקי הוא רומן נוסח דון קיחוטה למשל, שבו הגיבור נסחף להרפתקאות מגוחכות ומופרכות לעתים, והרומן משעשע אותך מאוד בתור קוראת מפני שאת נסחפת יחד אתו. הפרטים הביוגרפיים שידעתי על זינק לפני קריאת הספר בהחלט גרמו לי לשער שהיא מסוגלת לכתוב רומן פיקרסקי אמין (בגבולות המופרכוּת של הז'נר), שכן נראה שהיא דומה לגיבורה שלה במאפיין אחד לפחות: גם היא אישה פיקרסקית.

בהוצאת לוקוס בחרו להדגיש את הפן הניהיליסטי של גיבורת הרומן והמספרת בגוף ראשון, וכך כתבו על גב הספר: "טיפאני לא רוצה לעבוד. לעולם. היא נישאת לסטיבן, שמחזיק במשרה נאה, ומקווה לקנות לה בכך חירות נצחית והימנעות מוחלטת מכל מאמץ בלתי רצוי. באירוניה מושחזת הגיבורה מתארת את נדודיה הפסיביים – במופגן מארצות הברית לאירופה לצד בעלה, שהופך מצַפָּר חובב לאקטיביסט אקולוגי". הספר ניהיליסטי גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן כמו שספר ביכורים של אישה חצופה בת חמישים יכול להיות, אבל בפי הגיבורה יש גם ביקורת מובלעת על דרך החיים הניהיליסטית. נדיר למצוא ספרים הרפתקניים שנכתבים מנקודת המבט של עקרת בית משועממת, אבל זו בדיוק ההרפתקה שטיפאני הגיבורה יוצאת אליה: הניסיון לחיות על חשבונו של גבר בתור אישה משכילה במערב אירופה של המאה ה-21.

הפסיביות של טיפאני וחוסר המחויבות שלה לכל אידאולוגיה או עיקרון מוסרי מכשירים אותה היטב להיות גיבורה פיקרסקית, כי הרי כל דרך היא סבירה מבחינת מי שמפגינה שוויון נפש מוחלט בנוגע למטרת החיים שלה. ולא רק אפיון הדמות שלה מושלם לרומן פיקרסקי, אלא גם האירוע שפותח את הטקסט: "הייתי שקועה במפה כשסטיבן סטה מהכביש, פגע בסלע וגרם לַהפּלה" (עמ' 11). ההפלה מבחינת טיפאני היא אמנם התרחשות כואבת ומטלטלת אבל גם ברכה: היא בהחלט לא רוצה ללדת ובכך לאבד את חירותה להתבטל. וכך המשפט הראשון בספר מסכם את הכיוון הכללי של התרחשותו: סטייה מהדרך ופעילות שמטרתה היא הכול פרט ליצירה.

זה ספר שקל לצלוח, למרות הרבה שאלות שנשארות פתוחות. או לפחות אפשר לקרוא אותו קריאה מהירה וזורמת אם נוקטים את אותה גישה שנוקטת הגיבורה בנוגע לחיים: לא הכול צריך להבין (ואם יש משהו שחשוב להבין, תמיד יהיה גבר דומיננטי שידאג להסביר לך). גם התרגום הקולח לעברית של מיכל שליו מסייע בכך, ולמרות הרבה רפרנסים לא מבוארים, אני חושבת שההימנעות מהערות שוליים היא בחירה נכונה כי סביר מאוד שגם הקוראים בשפת המקור נאלצו לדלג על הרבה אי-בהירויות. מלבד זאת, אפשר לקרוא קריאה נינוחה ולא מכבידה כל עוד הצרכים הבסיסיים שלך מתמלאים (במקרה של הגיבורה – אוכל, מגורים ובגדים חמודים. במקרה שלי בתור קוראת – אני יכולה להסתפק בתחושה שמספרת עקבית וידידותית מוליכה אותי בנבכי עלילה מעניינת. וגם העובדה שהגיבורה מחשיבה בגדים חמודים בתור יסוד עוזרת לי להתחבר אליה ולהרגיש שהיא מדברת מתוך עולם שבנוי בכנות בלתי מתפשרת).
זה לא אומר שהטקסט הוא קליל או בלתי מתוחכם. די להפך. תוך כדי מסעות הצפרות הנינוחים וההרפתקאות המיניות המבדרות קורה תהליך של ירידה לצורך עלייה: רמת החיים של טיפאני ובעלה סטיבן יורדת ככל שסטיבן זונח את העבודה הרווחית שלו לטובת צפרות אקסטרים ואקטיביזם אקולוגי; טיפאני מידרדרת מבחינה מוסרית ככל שהיא משתעממת ולא מקבלת את מבוקשה – לחיות בדירה יפה עם דברים יפים ולא לנקוף אצבע; בני הזוג מאבדים את הביטחון הכלכלי ומתחילים לחיות במקומות מפוקפקים יותר ויותר; טיפאני "מידרדרת" לעבודה פיזית שמעולם לא העלתה על דעתה שתעשה, וסטיבן מתמכר לסמים ומראה סימנים של בריאות רופפת. ואם זוכרים שהספר פותח באזכור של הפלה, מבינים שזה רמז להיפוכים שקורים לכל אורכו: כי מה עוד יכול לקרות בטקסט שמנגינת הפתיחה שלו היא ההפך מלידה אם לא ההפך מעבודה, ההפך מאהבה וההפך מצמיחה?
מי שקורא את התהליכים האלה לא מסוגל להישאר אדיש לשאלה: האם אכן מדובר בהידרדרות, או שמא טיפאני וסטיבן בעצם הולכים לקראת השתחררות מעול כבד?
אני לא אספיילר כאן, אלא רק אגיד שלדעתי עצם העלאת השאלה הזאת וההקשר שבו היא עולה היא נקודת המפגש השנייה של הרומן עם "חירות" של פרנזן, אחרי נושא הצפרות.

לסיכום: ספר מושלם לנסיעה פתלתלה אך קצרה, בעל קצב מהיר וחסכן בפסקאות מהורהרות, כך שהוא משתלב היטב בסדר יום לא צפוי ובעצירות פתאומיות.

נל זינק, הכותלי, מאנגלית: מיכל שליו, לוקוס 2016

ולנסיעה הבאה: הבטחתי פודקאסטים למאותגרי הקריאה בעת נסיעה, ולכן אקיים ובאותה הזדמנות גם אפרגן לאורלי קסטל-בלום. באותו מפגש בפסטיבל הסופרים ציינה רנה ורבין שלאחרונה הקריאה את דולי סיטי בתור ספר קולי, ויום למחרת כבר מיהרתי לעשות מינוי ל-icast ולהאזין לו בשלמותו בנסיעות שונות ובהליכה ברחוב. יש הרבה מה להגיד עליו, אבל בהזדמנות הזאת רק אומר שגם במקרה של הגיבורה הפיקרסקית לא מדובר בחידוש של נל זינק.