קרוב להחריד ורועש כתמיד

יוני 2016. אני עומדת בתור לקו 405 מירושלים לת"א, מימיני ומשמאלי אותם אנשים שתמיד עוקפים באלגנטיות תוך כדי עמידה מיתממת בתור לידך ולא מאחורייך, מלפניי כמה בני נוער שמחזיקים את הדלת החוצצת בין התחנה המרכזית ובין היכל זיהום האוויר שהוא רציף האוטובוסים. הנער שאני מתחככת בגבו בעל כורחי עונד צמיד גומי, מאלה שלפעמים כתוב עליהם שם של פסטיבל ולפעמים "יהודים אוהבים יהודים". על הצמיד שלו היה מגן דוד, ולידו הכיתוב: "פיגועים זה לא". פיגועים זה לא מה? תהיתי, וחיכיתי בסבלנות שיזיז את היד ויגלה לי את המשך המסר. פיגועים זה לא נעים? לא, לא נראה לי שצמידי גומי טורחים להביע מסרים שכולם מסכימים עליהם.

הנה, הזיז קצת את היד: "פיגועים זה לא ש" – מה? פיגועים זה לא שווה? פיגועים זה לא שימושי? ובכן, תלוי את מי שואלים, צמיד גומי מסתורי ונחרץ שכמוך. ואז, בעודנו עוברים בעד הדלת הכבדה, תחת מתקן האוורור המקפיא שמסמן את הכניסה לאטמוספרת האגזוזים, הצמיד מתגלה לי במלואו: "פיגועים זה לא שגרה".

נו, באמת. זה מה שיש לפרק ידו של נער ירושלמי להגיד לי? מה אתה אומר. לא שגרה? ועוד איך שגרה. אחרת כבר מזמן היה הכול מתגלגל לתוהו ובוהו מוחלט, ורק אז, אולי אז, הייתה ניתנת לנו ההזדמנות להתחיל מחדש. פיגועים הם בהחלט שגרה, והשגרה מאפשרת את הפיגועים.

רגע, מה זה קשור לספרות?

מאיה ערד כתבה את הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" ממש באמצע האינתיפאדה השנייה (הוא יצא ב-2003), ומיקמה את ההתרחשות שלו בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו, או לפחות לאכזבה מהם; תקופה אפופת תקווה ושימוש לא ציני במילה "שלום", תקופה שנדמית היום כמו שקר הזוי שההורים סיפרו לך כשהיית ילדה כמו האמונה שכשתגדלי כבר לא יהיה צבא.

אין צורך להירתע מהעובדה שמדובר בשירה, שכן הרומן המחורז הזה מציג עלילה ברורה, בלי לשחק מחבואים עם הקורא: אורית, חיילת בחיל חינוך שבדיוק עוסקת בכתיבת חוברת הדרכה בנושא "זהות ישראלית", ואליה מצטרף ג'יי, חייל בודד שעלה ארצה מקנדה ומנצל היטב את סל הקליטה:

"הֵן בֶּן כ"ז שָׁם, בַּחֶלֶד,

נֶחְשֶׁב הוּא זֶה מִכְּבָר לְאִישׁ:

מִשׂרָה! דּירָה! קַרְיֶרָה! חִישׁ!

וְרַק אֶצְלֵנוּ הוּא עוֹד "יֶלֶד"…

גַּם זֶה טוּבָה שֶׁל יִשׂרָאֵל:

זְמַנֵּנוּ, הַמְּצֻמְצָם, זוֹחֵל."

(קנטו שני, כה, עמ' 41)

אורית מתאהבת בג'יי נואשות ומצפה בהתרגשות לכל מפגש שחיל החינוך מזמן לה אתו, ואילו ג'יי מרוכז בניסיון שלו לחוות את ת"א ואינו מודע כלל לרגשות של אורית. "מקום אחר ועיר זרה" הוא אולי הטקסט הכי פחות צבאי שנכתב על הצבא. בין סיפור האהבה הנכזבת להרהורים על עלייה לארץ ועל ראשית שנות התשעים העליזות, כל התרחשות שקשורה לצבא מתוארת כטיול שנתי מתמשך (טוב, בכל זאת, חיל חינוך):

"כּתָּה מִמַּסָּעָהּ תָּנוּחַ.

רַק הֵד הַשּׁוֹקוֹ הַנִּמְזָג,

הֶמְיַת פּטְפּוּט נִשֵּׂאת בָּרוּחַ…"

(קנטו חמישי, כ, עמ' 111)

הרומן בחרוזים בנוי על המתח שבין התמימות של הדמויות, שעוד חיות באווירת קדם-אוסלו השלווה, ובין הידיעה של הקוראים, שיודעים בדיוק מה עומד לקרות אחר כך. הנה, לדוגמה, כמה שורות מסוף הספר – זה לא ספוילר כי כולנו יודעים איך נגמרו הניינטיז! –

"הִנֵּה כִּי כֵן, אַחֲרֵי פִּגּוּעַ,

הַטֶּלֶפוֹן אֶצְלוֹ מִנְהָג –

שֶׁאַבָּא יִשָּׁאֵר רָגוּעַ,

כְּדֵי שֶׁאִמָּא לֹא תִּדְאַג."

(קנטו שמיני, לה, עמ' 184)

ערד כותבת ברומן הזה על הנושאים הכבדים של המציאות הישראלית דרך מייצגיהם היום-יומיים ביותר, ובכך מצליחה לפנות אל המכנה המשותף של כלל הקוראים: הצבא מיוצג לא באמצעות זוועות המלחמה או הכיבוש, אלא דרך משימות שגרתיות של חיל חינוך, והטרור של שנות האלפיים לא מיוצג באמצעות זירות של איברים קטועים וזק"א, אלא דרך שגרת הפיגוע-טלפון-להורים שהייתה מנת חלקם של כל אחד ואחת (מקרב היהודים לפחות) שחיו כאן באותה תקופה.

ההיקסמות של אורית מג'יי מקבילה לאותה היקסמות של המחצית הראשונה של שנות התשעים, וגם כאן הקוראת מתפכחת הרבה לפני אורית מההבטחה שגלומה בג'יי. וישנו עוד מתח חשוב ברומן: המתח בין המציאות היום-יומית והאפרורית של חיל החינוך ובין השירה המחורזת והממושקלת, שבעצם מקביל למתח בין יצירה כל כך ישראלית ליצירה הכל כך זרה שהיא מבוססת עליה מבחינה צורנית ומבחינת החלוקה לפרקים: הפואמה "יבגני אונייגין" מאת א"ס פושקין.

וזה לא סוף הניתוח פה. השכבה האחרונה שאוסיף לקצה-קצהו-של-ניתוח-על-רגל-אחת שאציג פה הוא שאמנם מאיה ערד ביססה את מבנה היצירה שלה על יצירה אחרת, שבהחלט לקוחה ממקום אחר ומעיר זרה, אבל היא לא התבססה רק על פושקין, אלא גם על התרגום האגדי של אברהם שלונסקי ליצירה של פושקין ועל העברית החיונית והמרהיבה שלו.

מה שהכי יפה ב"מקום אחר ועיר זרה" הוא שערד מצליחה לספק לקוראת יצירה רב-שכבתית ועדיין קלילה, קולחת ומהנה, יצירה כל כך מקומית ומוכרת לכל מי שהיה פה מאז שנות התשעים, ועדיין חדשה ורעננה.

קראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, בדיוק בעיצומה של התקופה שנראתה כמו תחילתה של אינתיפאדה שלישית, ויש שיגידו שזה בדיוק מה שהייתה. אני לא אכנס לשאלה איך נגדיר את מה שקרה (ועדיין קורה במידת-מה) כאן בדיוק, אבל גם בלי הגדרות פוליטיות, הגוף יודע היטב שמשהו רע קורה: כשנשמעות סירנות מחלון העבודה שלי בירושלים – האצבעות מיד פותחות מבזקי חדשות; כשמישהו מהצבע הלא נכון עולה לאוטובוס – העיניים מפנות אליו מבט חשדני בלתי נשלט. ואז שלפתי ממדף הספרייה את "מקום אחר ועיר זרה". זה היה בדיוק בשלב המעבר המוכר: המעבר מהיום-יום של לשקול מחדש כל יציאה מהבית אל היום-יום של להסתפק בלבדוק כל יום לפני השינה אילו פיגועים היו היום, ולהירדם אחר כך בלי קושי. לקרוא את "מקום אחר בעיר זרה" לא היה הסחת דעת, בלשון המעטה. הוא היה הסחת דעת כמו שלשכב עם האקס שלך הוא הסחת דעת מלהתגבר על הפרדה מהאקס שלך. ולמרות הכול, הוא הסב לי הנאה גדולה. זה דילוג מוכר, מעין מסך מפוצל שמגדיר בעיניי היטב את המציאות הישראלית לפחות בשני העשורים האחרונים. סולידריות גדולה של אלה שחווים בעל כורחם את אותו איום מתמיד, ובה בעת נאבקים לחוות משהו אחר, נעים יותר. איך עוד אפשר לקרוא לזה? אה, שגרה.

 

מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה, חרגול 2003

 

ולנסיעה הבאה: אם כבר אנחנו מדברים בהקשר מקומי, הידעתם שפעם התחנה המרכזית החדשה בת"א הייתה תחנת האוטובוס הגדולה בעולם? האם זה מפתיע אתכם? לא? האם זה מפני שאי אפשר להעלות על הדעת סיבה לבנות תחנת אוטובוס בגודל מפלצתי שכזה?

מכל מקום, הפודקאסט הזה שמביא ללא-ישראלים סיפורים מרתקים על ישראל יכול לחדש גם לנו המון דברים שלא ידענו על מי שנקראה בשלבי הקמתה המתמשכים "הפיל הלבן", והיום נקראת "המבוך הזה, שלא ברור איך זה שלא כל פינה בו אפשר למצוא, אבל בכל פינה בו אפשר למצוא ריח של שתן". קליט, אה?

(ממליצה לדלג על ההקדמה שמבארת את תפקידם של האוטובוסים בחייו של הישראלי הממוצע)