פוסט ראשון: ספרות היא אפשרויות

מה יותר מתבקש מלפתוח את פוסט הביכורים בספר ביכורים. כשמו כן הוא, הספר הזה מדגים שספרות היא אפשרויות. וחוץ מזה, הוא מלמד אותך לעשות משהו שנראה בלתי אפשרי: לספר לעצמך סיפורים ותוך כדי כך להשתחרר מהסיפורים שאת מספרת לעצמך.

"לכתוב יומן חדש כדי לאפשר חיים חדשים, כדי לשנות את המציאות דרך הכתיבה" (עמ' 33).

הספר מחולק לסדרה של חמישה יומנים שכותבת גיבורת הספר. תוך כדי כתיבת היומן הראשון היא מקבלת החלטה להפליג בכתיבה אל מחוזות הדמיוני אך סביר, וזאת כדי לעזור לעצמה להשתחרר ממציאות כובלת: במקרה שלה מדובר ברומן דועך עם גבר נשוי. אלא שזו לא רק המציאות שהיא צריכה להשתחרר ממנה – יותר מכך, אלה המחשבות על המציאות שתוקעות אותה במקום ומייסרות אותה. בשבילי הספר הזה היה מושלם לקריאה באוטובוס משום שהפעילות שאני עושה בנסיעה תמיד נעה בין קריאה ובין חלימה בהקיץ, ואני מרגישה שעצם העובדה שאני קוראת כבר מזינה את החלימה בהקיץ והופכת אותה לחלימה פרודוקטיבית יותר, גם בלי קשר ישיר בין תוכן הספר לתוכן החלום. "הלא בלתי אפשרי", בין השאר, הוא חלום בהקיץ –  מודע, מתוחכם ומסועף, אבל הגורם שמניע אותו הוא הרצון לשקוע בחלום.

כבר ביומן הראשון אנחנו מתקשים להבין מהו אירוע שבאמת קרה ומהו אירוע שהגיבורה כותבת ביומן כדי לייצר לעצמה מציאות.

(רגע! שאר הפסקה קצת מספיילרת. זו אזהרת ספוילר מתונה. על אחריותכן. מקסימום אפשר לדלג לפסקה הבאה.)

אנחנו לא בטוחים אם הגיבורה אכן מצליחה להתנתק ממושא אהבתה כמו שהיא כותבת ביומן הראשון, נודדת ברחבי העולם כמו שמתועד ביומן השני, מתעברת – כמו שהיא כותבת אל בתה העתידית, ב"יומן התעגלגלויות", היומן השלישי, כותבת ספר ילדים כמו זה שמרכיב את היומן הרביעי, או מלקטת שברי זיכרונות שלה, ומשחקים, מכתבים והקלטות של בני המשפחה כמו שמיכת הטלאים המסכמת, שהיא היומן החמישי והאחרון.

טשטוש הגבולות הזה הוא בעיניי הזדמנות לחשוב על מה רלוונטי מבחינתנו לספרות: למה שבכלל יהיה לנו אכפת מה קרה באמת ומה לא, אם ה"באמת" הזה הוא בעצם הפניה למציאות שאיננה קיימת באמת? בשבילי הניסוי המחשבתי שהספר הזה מעמיד היה תזכורת לכמה מהנה להשתחרר מההבחנה בין מציאות לבדיון.

אני מנסה להבין יותר לעומק מדוע כל כך נהניתי מהספר הזה. הוא ללא ספק היה אחד מאלה שגרמו לי לברך על פקקים, ואפילו לצפות לזמן הזה ביום שבו אעלה על אוטובוס כי אז "מותר" לי לקרוא ספר להנאתי.

יש בו גם משהו שניסיתי לא לאהוב, כי להגיד שאת כותבת כדי לשנות את החיים שלך נתפס בתור כתיבה תרפויטית, וכתיבה תרפויטית נחשבת לרדודה, ולרוב לא נחשבת ספרות בכלל. כנראה גם בצדק: הרבה אנשים שכותבים כדי לשפר את ההרגשה שלהם לא מתכוונים לייצר ספרות. אז מה כל כך מיוחד בספר על גיבורה שעוסקת בכתיבה תרפויטית? נדמה לי שמה שמיוחד בו הוא שהכותבת הבדיונית של שפי עושה משהו מעבר לכתיבה כזאת: היא בוראת עולם חדש באמצעות הכתיבה, ולעולם הזה יש צרכים ואילוצים משלו, והוא מתפתח כאילו מעצמו.

ואולי זה מה שעושה את הספר מהנה כל כך: מצד אחד נקודת המוצא שלו היא חופש מוחלט – הרי אפשר לכתוב כל דבר, לא? – ומצד אחר מהר מאוד הספר בורא לעצמו הכרח פנימי, כי הוא מוכרח להתקדם התקדמות הגיונית לאור הבדיון שכבר הונח כתשתית. בתור קוראת, היה לי קל ומענג מאוד להיסחף אל תוך המתח שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שבכתיבה של הגיבורה ובין הזרימה הברורה מאוד של הנרטיב לכיוון שנקבע לו בכל אחד מחמשת היומנים. אחת האפשרויות הרבות שהכתיבה הזאת כוללת היא, אגב, האפשרות לתת לדמויות אחרות לכתוב במקום הגיבורה (ביומן החמישי והאחרון, "היומן הפתוח"), ובכך להשתחרר מהאילוץ של הדיבור המונוטוני של אותה מספרת בגוף ראשון. מי אמר שכותבים אחרים לא יכולים להתפרץ אל הטקסט? אז הנה, הם מתפרצים, ונותנים לטקסט לנשום אוויר אחר, ומרענן.

"היומן הזה הוא כמו ברֵכה קטנה בצל ההר שאני מתרחצת בה לפעמים. אני מחבבת את המקום הזה. יש חיות לילה קטנות וחמקניות שבאות לשתות כאן, ואם אני יושבת בשקט עם כמה אגוזי מוסקט שבורים בכף ידי הפתוחה הן ניגשות אלי בזהירות, ומספרות לי על העתיד ועל העבר ועל התפרים שמחברים אותם זה לזה. (עמ' 78)"

בתור קוראת סיגלתי לעצמי את אותו יחס שהגיבורה-הכותבת מפגינה כלפי הטקסט: היומן והכתיבה בו הם גורם מאפשר בחיים שלה, וגם אני נהניתי לשוב אל הספר הזה בכל נסיעה לא כדי לברוח מהמציאות (ובכלל, אני מתנגדת לתפיסה של צריכת ספרות כאסקפיזם) אלא כדי להיזכר אילו אפשרויות יש לנו במציאות הזאת. כן, אותה מציאות שכוללת לא רק את הכיסאות שאנחנו יושבים עליהם והמסכים שאנחנו בוהים בהם, אלא גם את המחשבות והדמיונות שלנו והחיים האחרים שאנחנו מנהלים במקביל לחיים החומריים. איפה נניח את כל הדברים האלה אם לא בתוך ספרים?

 

קרן שפי, הלא בלתי אפשרי, כתר 2015

 

ולנסיעה קצרה

גם נסיעה היא אפשרויות. בכל פעם שאני קוראת את השיר הזה של ריימונד קרבר, נושבת עליי רוח של נסיעה מהירה מדי שמזמן שכחתי את יעדה. הלב קופץ מפחד ומהתרגשות: בכל רגע משהו עומד להתרחש.