לחיות בנצח של מישהו אחר: פרגמנטים על קריאה חלקית, הבדידות והנצח

*

ביום חמישי האחרון יצאתי מהבית. הפעם הקודמת שיצאתי מהבית באותו שבוע הייתה ביום ראשון. ביום ראשון הלכתי לפסיכותרפיה, וביום חמישי הלכתי לדואר, וחשבתי לעצמי: ובכן, אלה בהחלט מקומות שיוצאים אליהם אנשים שלא יוצאים מהבית. ומה יש לי לחפש בחוץ, באמת? לפעמים, כדי לשמור על השפיות, צריך לפרוש מהמרחב הציבורי ולו לזמן־מה, ובייחוד אם יורד גשם בחוץ. ולא רק לאוויר הפתוח אני מתכוונת אלא גם למרחב התודעה הציבורי. לאחרונה אני ממעטת לקרוא חדשות או לגלול את הפיד בפייסבוק, ובימים לחוצים מכבה את האינטרנט בטלפון. רק שלא יזמינו אותי לצאת, שלא יפתו אותי להיות מעורבת, אפילו שמן הסתם עכשיו – כן, עכשיו, עכשיו! – עכשיו הזמן להיות מעורבת. העניין הוא שבעשור האחרון כל יחידת זמן נקשה לי על הכתף ואמרה: עכשיו! עכשיו! ובשלב מסוים אין ברירה אלא לסרב, או לפחות להודות, לפחות זמנית, שהובסת בידי הזמן.

*

שלל סיבות, לא כולן ידועות לי, הובילו אותי למצב העניינים הנוכחי שבו חשוב לי לבלות הרבה זמן לבד, ולעיתים קרובות. עד שלהי הילדות לא הכרתי הרבה מצבי נפש פרט לבדידות, ובוודאי לא יכולתי לתאר לעצמי שגרה שבה הבדידות היא מצרך נדיר. אני עדיין מופתעת. זכור לי שבגיל 17 או 18 כשקראתי את המכתבים אל משורר צעיר מאת ריינר מריה רילקה, שבהם הוא מייעץ לנמענו "אהוב את בדידותך", הייתי בטוחה שמטרת העצה היא השלמה עם עובדה שאין לשנות. אם כבר נגזר עליך להיות משורר, הרי שנוסף על כך נגזר עליך להיות בודד, ומוטב לשמוח בגזרה מאשר לסבול, או לפחות להגיב אליה באהבה.

אבל ככל שאני מתבגרת אני מגלה שבהחלט אפשר להשתוקק לבדידות, ובייחוד בתור אדם קורא, ועל אחת כמה וכמה בתור אדם קורא שחי בתקופה שבה הציווי החברתי הוא להתבונן רק במה שמרצד ולהשתתף בשיח כלשהו בכל רגע נתון. ואני חוזרת אל מכתביו של רילקה בעיניים בוגרות ומבינה שהוא לא השאיר הרבה מקום לפרשנות במכתבים הצלולים ויפים שכתב בתחילת המאה הקודמת לפרנץ קסבֶר קאפוס, תלמיד באקדמיה הצבאית בווינה שצעד אז את צעדיו הראשונים כמשורר. למשל בתחילת המכתב הראשון, שנשלח מפריז ב־1903, רילקה מציין את הבדידות כמשאב בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, וכך בתרגום עדה ברודסקי: "בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף־דמדומים ששאון הבריות חולף על־פניו מרחוק". אם כן, איך חוזרים אל המעון הזה בבטחה? ומדוע הסתגרות אינה מספיקה?

*

להליכה הקצרה אל סניף הדואר השכונתי הצטיידתי בשילוב המבלבל והכה־מקומי של מטרייה, כובע, משקפי שמש וקרם הגנה. לקראת הכניסה אל הסניף התמלאתי דריכות לקראת האווירה האלימה שלרוב שוררת במקומות מוכי מחסור בכוח אדם, ובינתיים מיהרתי לעבור מראש על התסריט הקבוע של המפגש עם נותנים שירות: "שלום", "תודה", "יום טוב". בכמה שכבות אני מתעטפת, חשבתי, וכמה פשוט יותר להישאר בבית ולהחליק מחדר השינה ישר אל חדר העבודה, ולגלות בסוף היום ששכחת, כלומר לא טרחת, להחליף בגדים.

*

למרבה ההפתעה לא חיכיתי לתור שלי יותר מחמש דקות, אבל בזמן הקצר שביליתי בסניף הקטן הספקתי לחשב כמה חישובי מרחקים ולפסוע הרחק ככל האפשר מכמה משתעלים שלא טורחים לכסות את הפה בזמן השיעול. התביישתי על שאני מקללת אותם בראש שלי ואף מנמקת לעצמי בצדקנות – אין לי זמן להיות חולה! אני צריכה לתרגם ספר בחודש, בכל חודש, בחודשים הקרובים – כאילו למשתעלים האלה אין חיים דחופים שהם נאלצים לצאת אליהם בעל כורחם. התביישתי גם שאני מעט מאוכזבת מההתקדמות היעילה במפתיע של התור, כי תכננתי לנצל את ההמתנה הארוכה לקריאה בגיליון החדש של המוסך, שאני אחת מעורכותיו, וכנראה, וגם לבושתי, שוב לא אספיק לקרוא את כל הגיליון אלא איאלץ לבחור בין הקדשת זמן להנאה מהתוצר הסופי ובין הפקת אייטמים חדשים לגיליונות הבאים.

*

מקצועיות היא אחד הדברים המתעתעים, כלומר התהליך שבו שאיפה שלך נהפכת למקצוע ואז כבר לא נותר לך ולו רגע ליהנות ממימוש השאיפה. בדיוק סיפרתי לחבר על הספר שסיימתי לתרגם בימים האחרונים. הוא אמר שזה בוודאי רגע מאוד מספק, והצטערתי לענות שלא, כי ברגע שסיימתי לתרגם את האחרון הבנתי שלא רק שתרגמתי אותו במהירות מטמטמת, אלא גם שהמהירות שבה אצטרך לעבור על התרגום כדי לוודא שהתוצאה אינה מטומטמת לא תהיה מהירות פחותה, ומלבד זאת אני כבר מפגרת אחרי הלו"ז של הספר הבא ולכן עלולה לפגר גם אחרי הלו"ז של ארבעת הספרים שאחריו. ודאי שלקבל כל כך הרבה עבודה זו ברכה, כבר כתבתי לא מעט על הזמן והמאמץ שנדרשו כדי בכלל לקבל עבודה בתחום, וגם זו אינה "קבלה" קבועה אלא תלויה בכל עת ברצון המו"לים ובמצבם הכלכלי. אבל שוב, אין לי זמן לחשוב עליה כברכה, וכרגע גם הזמן ליהנות מהתהליך, מהקשר האינטימי שנוצר עם כל טקסט וטקסט, הוא מועט.

*

החבילה שאספתי מהדואר כללה את הגיליון החדש של כתב העת דְּחָק ושני פרסומים חדשים בסדרת "דרש" מאותו בית הוצאה, המוקדשת לכתבים קצרים ולרוב קלאסיים בפואטיקה ואסתטיקה. נהדר, חשבתי לעצמי, מצפה לי קריאה מהסוג שמיועד לאנשים שלא יוצאים מהבית. ובקטע טוב, לגמרי בקטע טוב. מאז שתרגמתי פרגמנטים של פרידריך הלדרלין שעתידים להתפרסם באותה סדרה, נהפכתי שלא במתכוון למנויה של כתב העת ושאר פרסומי ההוצאה. ואמנם אני מרוצה מאוד מכל ההתפתחויות האלה, אבל אני לא חושבת שאי־פעם תהיה לי ההזדמנות לקרוא גיליון שלם של כתב העת, שלמרות הרושם הראשוני המאיים הוא קריא ומבדר להפליא, או את מרבית הפרסומים בסדרת "דרש". ועל כך צר לי, וגודל הצער כגודל הספרייה הביתית שלי.

*

אני רוצה לדבר בשבחה של הקריאה החלקית, בשבח הפעולה המשחררת של אי־סיום ספרים, אבל מרגישה שעדיין לא אוכל לעשות זאת בכנות. אני עוד מתקשה מאוד לנטוש ספרים באמצע, או לפחות במקום להודות שעליי להניח אותם בצד, אני משאירה אותם קרובים אליי ומדמיינת אותם תופחים מרוב טינה, נעשים בלתי קריאים ותובעניים ומשום־מה גם חיוניים יותר לקריאה ככל שהזמן חולף ואני לא מסיימת לקרוא אותם. אולי זו השקפה שהתפתחה אצלי בגיל מאוד צעיר, כשהיעדר קנה מידה גרם לי להניח שהשקדנים והחכמים אכן מסוגלים יום אחד לקרוא את כל הספרים, או לפחות את כל הספרים שראוי לקרוא, ושאפשר לדעת בוודאות אילו ספרים הם הראויים. יש להודות שכבר אז הייתי עוסקת בסוג אחר, פחות מדובר של קריאה חלקית. פעם נהגתי להיאבק בטקסטים ארוכים וקשים בתרגומים מסורבלים, טקסטים לא־לגילי. ופרט לסיפוק שבעצם ההתמודדות עם אתגר, אלה היו שעות יפות של קריאה חלקית, כי בייחוד בהן מצאתי את עצמי מפליגה הרחק מהמקום שישבתי בו והרחק מהפשר שניסיתי לשחזר לנגד עיניי. דווקא מתוך שכחת עצמי שבהקשבה לקול ישן ולא־רלוונטי, בתגובה או שלא בתגובה למאמץ הפיענוח, למדתי להשתתק כדי להתחיל לשמוע את הקול שלי. אולי זאת הסיבה העיקרית שאני מאוד צריכה להיות לבד, ומוטב שבקרבת ספרייה.

*

אני מדפדפת בגיליון טו של דְּחָק ואף על פי שהגיליון כולו מוקדש לזכרו של המתרגם והחוקר עמינדב דיקמן ז"ל, שנפטר בטרם עת, ואף שהוא כולל טקסטים חדשים בצד טקסטים עבריים ישנים או תרגומים חדשים לטקסטים ישנים (בצד תרגומים ישנים לטקסטים ישנים), עולה ממנו ומהגיליונות הקודמים הרושם שאין לו שום יומרה להיות רלוונטי ולהגיב לענייני השעה. זו גישה לספרות שמאוד מוצאת חן בעיניי, ושאנשי ספר נוטים לאמץ מולי כשאני מתאוננת: "אבל מה האופק של כל זה? קהל הקוראים הולך ומצטמק. למדינה אין אינטרס" וכו' וכו'. אז הדוגלים בגישה עונים משהו נוסח "הספרות תמיד הייתה מיועדת למתי מעט, ומעולם לא היה לה מקום של כבוד. הצידוק לקיומה לא יימצא במקום ובזמן המסוימים שלנו. האופק של הספרות הוא תמיד הנצח."

והנצח, אם הבנתי נכון, הוא גם זמן ממשי שמוגדר על פי החריגה שלו מתוחלת החיים הסבירה של האדם היוצר (למשל אנחנו כקוראי רילקה, שנפטר לפני כמאה שנה, מייצגים את היסוד הנצחי ביצירתו, שכן אנחנו מסוגלים להעריך אותה למרות פערי המקום והתקופה); והוא גם יסוד אימננטי לאנושות, לאנושיוּת, הבטחה שכל עוד מתקיימים בני אדם מתקיים רצון להפיק ערך אסתטי בעל משמעות באמצעות השפה. חשיבות הספרות לאותה "רוח האדם" המופשטת מתגלמת בחלק השני של פרגמנט מאת המשורר האמריקני רוברט דנקן, שהתפרסם באותו גיליון של דְּחָק בתרגום יהודה ויזן:

*

בשנים האחרונות אני נאלצת להודות שוב ושוב שהאמונה אובדת לי. ככל שהייתי רוצה לנקוט את גישת הנצח לספרות, אני חוששת שהנצח עומד לאכזב אותי. זה דבר שבלתי אפשרי לקבוע בתור בת תמותה, שכן אנחנו אמנם יכולים להמשיג את מושג הנצח אבל לא לחוות אותו, ובכל זאת, יש לי תחושה טורדנית שעוד בימי חיי איאלץ להכיר בקיצו של הנצח. או במילים אחרות: אמנם פעם יכולתי לקוות שהדברים שחשובים לי היום ואיש אינו מכיר בהם יצופו מחדש בעתיד הרחוק ויביאו תועלת רוחנית כלשהי, אלא שכיום ניכר שהאנושות מאוד נחושה להשמיד את הסביבה שמספקת לה תנאי מחיה הוגנים ולכן גם את עצמה. וכאילו לא די בכך, תהליך התאבדותי דומה מתרחש בזירות האמונות על ייצור משמעות, אשר מתפרקות מכוחן ומיסודותיהן ומותירות אותנו לייצר עודף של דיבור חסר פשר, שגורע עוד ועוד מיכולתנו להקשיב ולייצר משמעות. וכך גם האנשים ה"לא־חשובים שאוהבים או מטיילים", שבעיניי חשובים יותר, יאבדו את היכולת להבין ולהפיק עוד משמעויות.

ובקיצור: אני מרגישה שנגזל ממני הנצח. רציתי לכתוב משהו ארוך ומעמיק בנושא, אבל, ובכן, אין לי זמן. ובשנים האחרונות אני מרגישה שנלקח ממני גם ההווה, מעט הנחת המזדמנת שבפתיחת "דלתות של שפה". הנחת שבסגידה.

*

כבר שנים שאני יודעת שכדאי לקרוא ספרים של אורסולה לה גווין, אבל לא מניין לגשת אליה. גם מפני שהגישה מבלבלת בתחום החלוקה של ספרים ראויים ולא־ראויים: מצד אחד היא מאוד מוערכת, ומצד אחר היא כתבה בסוגות שאינן מוערכות. לפני כמה שבועות הזמנתי את קרן שפי, כותבת שאינני מכירה אישית אבל אני קוראת אותה כבר הרבה שנים, לכתוב למוסך טקסט על לה גווין במלאת חמש שנים למותה. מהבקשה ומההיענות הנדיבה נולדו שני טקסטים נפלאים על מכלול יצירתה של לה גווין, האחד התפרסם במוסך והאחר במגזין הזמן הזה. רק בדיעבד הבנתי שמה שביקשתי היה שתהיה לי מורת דרך לעולם חדש, חלופי לעולם המאכזב הזה, עשיר וחיוני כל כך באחרותו. רק התחלתי לשוטט בו, וכבר הרגשתי שהוא מדבר אליי באופן יצרני אך גמיש, שחושף מגוון אפשרויות להוויה ועם זאת אינו לופת אלא משאיר מקום להשתתקות והרהור.

*

לפני יותר משנה מסרה לי חברה עותק של הסיפור Solitude מאת לה גווין, וכמובן הנחתי אותו בצד עם כל שאר הדברים שאין לי זמן לקרוא. בדיעבד אני שמחה על הדחייה, ושהקריאה הראשונה שלי ב־Solitude קרתה דווקא עכשיו, אחרי שכותבת אחרת סללה לי את השביל. פתאום הרגשתי דחיפות לצעוד בו ומצאתי תשובות לאותן שאלות שעכשיו מעסיקות אותי כל כך. המספרת ב־Solitude היא בת לאנתרופולוגית בעתיד רחוק, כנראה אחרי חורבן כדור הארץ, שבילדותה מתלווה אל אימהּ ומבלה איתה כמה שנים בחברה שהיינו קוראים לה "פרימיטיבית", שבה נשים חיות בנפרד מגברים וללא טכנולוגיה מתקדמת, ובצד קיומה של קהילה רופפת של נשים וילדים מקובל שאנשים מבלים פרקי זמן ארוכים בהתבודדות. בהמשך הסיפור מתפתחת מחלוקת בין הבת לאם בשאלה אם להישאר בקהילה שבה בילתה האם שנים בתצפית משתתפת, או שמא לחזור. הבת מסרבת להיקרע מקהילת המתבודדות בטענה שההישארות שם חיונית להתהוות הנשמה שלה. הנה כמה מהרהורי המספרת, בהשמטת כמה פרטים מבניית העולם:

I think there is no way to write about being alone. To write is to tell something to somebody, to communicate to others. […] Solitude is noncommunication, the absence of others, the presence of a self sufficient to itself.

A woman's solitude […] is, of course, based firmly on the presence of others at a little distance. It is a contingent, and therefore human, solitude.

ואמנם לה גווין לכאורה עוסקת בצורות התבודדות ובדידות ששייכות לעולם בדיוני מסוים ולתושבים מסוימים שלו, אבל הדברים רלוונטיים כל כך לעולמנו. הבדידות, לפחות זו החיונית, תלויה בכל כך הרבה קשרים אנושיים: אלה שצריך לבקש מהם מרחק וסבלנות, אלה שהמתבודדת רוצה להסתפק לזמן־מה בידיעה שהם ישנם, אלה שיתַחזקו בהיעדרה את מה שהיא אחראית לו ואולי גם אלה שיבטיחו לקבל את פניה כשתחזור.

*

במרבית הרשומה הזאת תיארתי דברים די מייאשים, ואין לי כוונה להפחית מהם בשם הנוהג לסיים בנימה אופטימית. רק אציין, ולו בשם הנוהג הפרטי שלי להמתיק את דבריי בדיבור על חדוות הקריאה, שאחד הדברים שהכי מנחמים בעבורי בימים אלה הוא ההזדמנות לחיות בנצח של מישהו אחר. אם כן, בזמן כתיבת הרשומה התעורר בי חשק לקרוא שוב במכתבים אל משורר צעיר, גם כדי להיטיב לצטט ממנו, אלא שהתרגום לעברית לא נמצא אצלי כעת. למזלי מאז הפעם האחרונה שקראתי בו הספקתי ללמוד את שפת המקור, ולמזלי רילקה נהפך לנצחי מספיק מזמן בשביל שאוכל למצוא בקלות מהדורה יפה של המקור. בינתיים רוויתי הרבה נחת ולו מקריאת ההקדמה שנכתבה שנים אחדות אחרי מותו של רילקה בידי פרנץ קאפוס, אותו "משורר צעיר" שפנה אל רילקה בבקשה שיקרא את שיריו הראשונים וקיבל ממנו מכתבי תשובה שכל משוררת צעירה זקוקה להם. ההקדמה קצרה להפליא ומפרטת רק את הנסיבות שבהן החלה ההתכתבות, ורומזת להייררכייה: בספר הודפסו רק עשרה מכתבי תשובה של רילקה ולא ההתכתבות כולה, שכן שרילקה הוא הגדול והחד־פעמי שמולו הקטנים מצֻווים לשתוק. בין שקאפוס עצמו החליט לא להדפיס את מכתביו באותו כרך ובין שהיה זה המו"ל שהעדיף להתמקד רק במכתבי רילקה, אני שמחה על ההחלטה, ולא כי יש להבחין בין מי שדבריו חשובים ובין מי שדבריו זניחים, אלא כי למרות צו השעה הפוליפוני, לפעמים אין צורך להשתתף בדו־שיח או ברב־שיח וגם לא להיחשף אליו. לפעמים יש ערך רב יותר בהשהיית התגובה או בהימנעות ממנה כלל, ולפעמים הנצח מתגלם בהתבוננות בתגובה במנותק מהקשר, בתוספת הזהירות הראויה. לפעמים יש צורך בהשארת מרווח, בלאפשר בדידות של קול אחד כדי שיוכל להישמע ולהדהד.