אוטו-פיקשן המאפשר לחיים להמשיך בצידו

לבן זוגי הייתה תאוריה בנוגע לספרי ביכורים: אם זה רומן, יש סבירות גבוהה שיהיו לו כמה שיותר מאפיינים אוטוביוגרפיים, כלומר גם אם הוא אינו מוגדר רומן אוטוביוגרפי, העלילה תהיה מעוצבת בטריטוריה מוכרת למחבר. רק בספרים הבאים, אחרי שמיצתה המחברת את החומרים הלקוחים מחייה, עולה הסבירות ליצירה בעלת תשתית בדיונית. בן זוגי סיפר לי על התאוריה הזאת כמה שנים לפני עליית האוטו-פיקשן. אולי אני זוכרת אותה היטב פשוט כי היא עלתה בדייט הראשון שלנו,* אבל אולי גם בלי לקרוא כמה עשרות ספרי ביכורים מעניין לבדוק אותה כהנחה על תהליך היצירה, כלומר על מערכת חילוף החומרים של סופרים וסופרות ותמורותיה לאורך הקריירה הספרותית שלהם.

עצם חשופה הוא אכן ספר הביכורים של רוני גרוס, והוא לא בהכרח רומן, אבל הוא ללא ספק אוטוביוגרפי. הרכיב האוטוביוגרפי לא מוזכר מפורשות, אלא הוא בבירור משתמע מההשמטה של הפער בין המחברת לדמות המספרת בשבעת הסיפורים הקצרים המרכיבים את הספר. כבר עסקתי פה בממוארים בעלי מטרות שונות, ולעומתם מה שמיוחד ביצירה של רוני גרוס היא שהיא באה לעולם ללא שום הצהרת כוונות, מלבד אחת אישית, אישית מאוד. גב הכריכה מזמין לקרוא על "ניסיונה העיקש להבין, לשנות ולהשתנות – לא להיכנע לתפיסות המקובלות ולסוכני הידע והכוח הרשמיים, אלא לפענח בדרכה שלה את גופה, סבלה, תפיסת עולמה, את זיכרונותיה וכמיהותיה". כאן עולה השאלה החשובה: אם זה כל כך אישי, מדוע להנגיש טקסט כזה לציבור הרחב?

התשובה הפשוטה לשאלה הזאת, או במילים אחרות "אוטו-פיקשן – למה זה טוב?", מתנסחת לרוב בעזרת הצדקות מסוג "האישי הוא הפוליטי", או למי שמפחד מפוליטיקה – "האישי הוא האוניברסלי". אנחנו בהחלט חיים בעידן של "האישי הוא הפוליטי", וזה הסבר חלקי ומוצלח לעליית הז'אנר. אוסיף גם שבעבורי אחד מגורמי המשיכה היה הזדהות, סקטוריאלית לפחות, עם החומרים שמהם הספר עשוי. הגעתי לגיל שבו אנשים כבר כותבים ומפרסמים ספרים, ומסקרן אותי מאוד לראות איך חוויות החיים של הדור שלי מיתרגמות לטקסטים ספרותיים. אצל רוני גרוס אכן מצאתי את מבוקשי, ולמעשה – במהלך שסותר מעט את הז'אנר – מצאתי בו פחות "אני" ויותר חוויות שהסובייקט לא ממהר להתגלות בהן. הסובייקט שם הוא יותר כמו עין גדולה ופקוחה, כזו שלא מתעקשת לעשות את הדבר הבלתי אפשרי ולהביט ישירות בעצמה.

יש בעצם חשופה הרבה יסודות שאפשר לבלבל עם הסובייקט עצמו – זיכרונות, חוויות, מחשבות פרטיות מאוד. אבל זה בעיקר הגוף של הכותבת ששב ומופיע כאובייקט לחקירה, ועוברות עליו תהפוכות בלתי רגילות ורגילות לגמרי, כולן מאוד מעניינות כי גרוס יודעת לאזן היטב בין כנות הכרחית לאקסהיביציוניזם. אותו הגוף משמש גבול לתודעה אך גם מקור ידע, וכתיבה כזאת בהחלט עוד אין מספיק, כפי שציינתי פעם בהתלהבות בקשר לממואר גוף אחר.

ההסתפקות בגוף כמקור ידע והתנסות היא התרסה עדינה, אולי מול "סוכני הידע והכוח הרשמיים", כאמור בגב הכריכה, ואולי גם כנגד כל מי שמאמין שאוטו-פיקשן היא סוגה שבעיתה רק לקראת סוף החיים, או למי שהשתתף במאורע היסטורי מכריע. בעצם מתגלה פה מי שהחליטה להמציא את עצמה, או את הדמות הספרותית שבצלמה, כאנטי-גיבורה. רוני גרוס כותבת לא רק על התמודדות עם מחלת הסרטן, עם פציעה קשה, עם ניכור הורי ורומנטי, אלא גם על רגעים של השתהות שאינם מכוונים לקראת דבר-מה. הם אפילו לא רגעי זן מושלמים, בעלי שקט אסתטי אצילי. הכותבת, המספרת, הדמות – כל השלוש, שאין סיבה להפריד ביניהן בגסות – כולן מסוגלות גם סתם להתעצל, לסרב לפעילות ולקבוע שגם על כך ראוי לספר (כאן אני נזכרת ברומן אישה נחה מאת מעין גולדמן, שמתאים לתאוריית "הרומן הראשון" ושווה קריאה בלי קשר אליה).

אני שוקלת את הפגמים והמעלות של ז'אנר האוטו-פיקשן גם בעקבות אסף ענברי, שכתב ביקורת חריפה על עליית האוטוביוגרפיה כסימפטום של עידן נרקיסיסטי ועל כן רקוב. אמנם אני שותפה לחשש שלו מפני קושי הולך ומתגבר לראות אנשים אחרים מלבדך, אבל בשורה התחתונה ענברי פספס את העובדה שאוטו-פיקשן הוא לא רק ז'אנר של יחידים אלא גם כזה שמבטא קולקטיב. זה פשוט קורה באופנים שונים מאוד מאלה שהכרנו עד כה, למשל כאשר הקולקטיב מתנקז אל תוך האני אך אינו מוחק אותו. ענברי עושה מהלך חצוף למדי: לקראת הסוף, אחרי ששלל שלילה גורפת של מה שהוא מגדיר התגלמות של נרקיסיזם בכתיבה, הוא פונה פנייה חדה ומכשיר סוגים מסוימים של נרקיסיזם, שלדבריו בעצם כן היה לגיטימי אך ורק מסוף השמונה עשרה ועד תחילת המאה העשרים: הנרקיסיזם של אוגוסטינוס, רוסו וביאליק – אלה עיצבו את האדם המודרני, לשיטתו של ענברי, ובאותה עת הייתה נחוצה התבוננות פנימית כזו, גם במחיר התעלמות מהקולקטיב.

האם האדם המודרני חדל להתעצב בסוף המאה התשע עשרה? אולי, ואם כן, חבל לי שנשאר כמות שהוא יותר ממאה שלמה. ומה בנוגע לאישה המודרנית? ענברי לא תהה על עיצובה, וכפי שיערה שחורי (שבעצמה כתבה ממואר מרשים ביותר) ניסחה במאמר תשובה, הוא החמיץ את העובדה שהסוגות השונות המשיקות לאוטוביוגרפיה, שזוכות כרגע לעדנה, הן בדיוק הזירה שבה העיצוב הקריטי הזה מתרחש. הביקורת של שחורי על ענברי היא פמיניסטית במהותה, והיא מונה בה כותבות רבות ובולטות בז'אנר, ובהן גם רוני גרוס.

יש בכתיבה של גרוס התנגדות לדיבור בשמן של קבוצות גדולות, ועם זאת גם מתוך העמדה הסובייקטיבית מאוד היא נמצאת בשיח מתמיד, הן עם דמויות אחרות והן עם טקסטים אחרים. הפרק המצוין "גופים שאינם מסתדרים" אמנם מספר על מפגש פשוט לתיאור במילה חד-הברתית – סטוץ – אבל משתתפות בו הרבה ישויות אחרות. אפשר לקרוא אותו כניסיון לשהות אך ורק עם הגוף הפרטי וגוף נוסף, ניסיון שמראש נידון לכישלון, שכן סביבו נשמעים הרבה קולות שמעבר לסובייקט: קבוצת חברות, כותבות אחרות וגם פרטנרים שניתנים להחלפה בפרטנר הנוכחי.

אחד הדברים שמטרידים אותי בעליית הכתיבה האוטוביוגרפית, ודווקא לא עלה במחלוקת האחרונה, הוא החשש שהמשיכה אליו מבטאת בוז  כלפי הבדיון, או אפילו כלפי הדמיון. כבר שמעתי טענות על כך שהמציאות של היום כל כך מסחררת שאין טעם להמציא מציאויות נוספות, או אפשרויות אחרות במציאות הקיימת. אני מאוד מקווה שזה לא נכון ושקהל הקוראים עדיין מעריך את היכולת והדחף האנושיים להמציא סיפורים, ובתור מבקרת מעניין אותי במיוחד למצוא את הדמיון דווקא במקומות שנטען שהוא איננו. והרי מהו הספר הזה, שנקרא על שם אובייקט אישי מאוד וקשה מאוד שמתחת לעור, אם לא ניסיון לדמיין את עצמך? כוחו טמון בניסיון של הכותבת לדמיין את עצמה לא כמישהי אחרת, אלא דווקא בתור כמה שיותר היא עצמה.

אני מוצאת עוצמה רבה גם ביכולת של הכותבת למצוא דימויים סוחפים, כמעט מובנים מאליהם, במציאות הקונקרטית, ואז להישאב לתוכם, לשחק בהם ולא להתחייב אליהם עד הסוף. כך למשל אני קוראת את הפרק האהוב עליי בספר, "ארבעה תאים", שתוקף ומתעמת ואפילו מתלטף עם נושא הפוריות. בלב הפרק מתואר ביקור במיון נשים בגלל דימום מסתורי, עוד חוויה גופנית מוחשית בהחלט, ועם זאת זירה לדיון מטפורי פורה כשברקע נמצאות נשים שכורעות ללדת, נשים שביקורן בבית החולים הוא "מוצדק". זו הזדמנות לכותבת לשאול שאלות על זהות: לאן אני מתמיינת בתור אישה? איזו זכות קיום יש לי בתור עצמי, בלי שאני יוצרת ומטפלת בחיים חדשים? אלה שאלות שחוצות בפראות את הגבול בין נרקיסיזם להיעדר עצמיות. אולי בתחילת המאה העשרים כבר הושלם עיצוב האדם המודרני, אך כינון הסובייקט שמסוגל לשאול שאלות על מיון נשים החל רק ממש לאחרונה.

יש גם היבט מציצני בקריאה של ספר כזה, ואולי הדבר מסביר מדוע הז'אנר פחות פופולרי במדינה קטנה ושבטית כמו ישראל, או מדוע קרל אובה קנאוסגורד כבר לא חי בנורווגיה. אבל בקריאה של אוטו-פיקשן תמיד יש לזכור את יסוד ה"פיקשן", כלומר שכל טקסט שנכתב ונערך הוא בהכרח גם בדיוני מעצם הסמכות של הכותבת להוסיף ולהשמיט כאוות נפשה. יערה שחורי כתבה במאמרה כי הכתיבה האוטוביוגרפית "מַבְנָה מחדש את אזורי הספר שבין בדיון לחיים", וקריאת השורה הזאת מעודדת אותי לציין שלאחרונה הזדמן לי להיתקל בסופרת באירוע אחד, זמן קצר לפני שהתחלתי לקרוא את ספרה. ניהלנו שיחה נחמדה, ואחריה תהיתי על התועלת והנזק שבמפגש כזה לקריאה בספר האוטוביוגרפי שלה. רק בסיום הקריאה הבנתי שלמרבה המזל זה ספר שמאפשר ריבוי גם מתוך סובייקט תחום, שיש בו מספיק קצוות פרומים כדי להסכין גם עם גרסתה הלא ערוכה של המחברת. והרי גם זה מפגש בין החיים לספרות, או אם יש צורך במילות סיכום: אוטו-פיקשן הוא למעשה מקום בספרות שטבעי להניח בו את החיים; ואוטו-פיקשן מהזן הביומורפי, זה שאינו פרוגרמטי וזה שמתנגד להצגת משנה סדורה, מאפשר לחיים להמשיך בצידו.

 

רוני גרוס, עצם חשופה, פרדס 2019

 

ולנסיעה הבאה: הפעם כתיבת הנספח לפוסט היא משימה קלה מאין כמותה, הרי בעצם חשופה מפוזרים די והותר ציטוטים והפניות שדוחקים בך להרחיב את רשימת הקריאה. לפחות את ספר השירה של שרון אולדס כבר קראתי, ואני יכולה להעיד שהוא נדיר בכנותו גם יחסית לעובדה שזו אחת התכונות המבוקשות ביותר בשירה לירית. בכל אופן, אל תחמיצו את "קרקעית חיינו", מבחר משירתה של אולדס בתרגום נפלא של שירה סתיו (אפיק, 2017), או לפחות נסו שיר אחד מתוכו.

 

*אף שזה דבר מרשים מאוד להגיד בדייט, בדיעבד התברר שהוא לא הראשון שעלה על התופעה, וקלייב ג'יימס אמר עוד ב-1980, בפתח ספרו הראשון: "Most first novels are disguised autobiographies. This autobiography is a disguised novel."