ספר טוב לקיץ מחורבן

הקונספט של "ספר טוב לקיץ" מפציע אחת לשנה ותמיד מעורר בי חשק – לאו דווקא לקריאת ספר קיצי, מה שזה לא יהיה, אלא לחיים שיש בהם רלוונטיות למושג של קיץ, פנאי וספרים לקריאה בשעות הפנאי בקיץ. בכל פעם שאני נתקלת ברשימת המלצות לקריאה בקיץ, זה בדרך כלל במגזין ספרות אירופאי או אמריקאי, או בעיתון ישראלי שמשקר לעצמו ומתעלם מהעובדה שרוב האנשים בארץ לא יוצאים לחופשות קיץ ארוכות, שהקיץ אצלנו נוטה לשאת עימו נבואות מלחמה ושבכלל לא ברור מה ההבדל בין הקיץ לשאר עונות השנה, הן מבחינה אקלימית והן מבחינה ביטחונית. את תזכירי לי מי את מאת נטע חוטר שמרתי לקריאה בקיץ, אולי כי מההיכרות עם הכתיבה של חוטר במאקו לא היה לי ספק שזו תהיה קריאה מבדרת אך מפוכחת, וכך לפחות אוכל לצחוק קצת בעודי מזיעה וחרדה מהאפוקליפסה הקרבה.

בריאיון עם המחברת ב"הארץ" הוגדר הרומן כשילוב קליל בין צ'יק ליט לספרות מתח בעל מוטיב בולט של התמודדות עם מיני חרדות ושלל הפרעות נפשיות. כאמור, נראה שאם כבר לבחור ספר הולם לקיץ הישראלי, כדאי שזה יהיה ספר ששומר על מפלס החרדה, אך לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. כאן מדובר בפונקציה של הז'אנר: למיטב הבנתי הצ'יק ליט מבוססת על הקללה והמתקה של הנושאים שהכי חשובים לנו ומסקרנים אותנו, בדיוק כמו בז'אנר שנקרא ספרות יפה, אלא שבצ'יק ליט היופי אמור להיות יותר מזמין וקל לעיכול, והקונפליקטים מצויים על הספקטרום הקומי ולא הטראגי.

חוטר היא לא הראשונה שמראש מוותרת על התבנית של "החיים שלה נראו מושלמים, ואז תראו מה קרה" ופשוט פותחת את הספר עם דידי בת ה-35, גיבורה לא מושלמת, לא אופנתית ולא רזה, שחיה בדירה מחולקת בדרום ת"א. זו כמובן בחירה נועזת יותר יחסית לז'אנר – לפתות את הקוראת לא באמצעות ברק אסקפיסטי, אלא באמצעות חינן של דמויות פגומות. אם כן, חוטר כותבת את הגיבורה שלה במסורת שאולי הייתה זו ברידג'ט ג'ונס שקיבעה (מודה שלא התעדכנתי מאז), כאשר הוכיחה שגברים יכולים לריב עלייך אפילו אם את שמנמנה. אפשר להגדיר את זה כצ'יק ליט בכיוון ההפוך: במקום הסדק הנפער בחיים המושלמים, "תזכירי לי מי את" שייך לתת-ז'אנר של הסדק שנפער בבינוניות ומציע הבטחה לחיים טובים יותר, גם אם עדיין פגומים. עם כל תפנית של העלילה, הרומן מוכיח שאפשר להיות גם בינונית וגם נועזת, גם להיות לא כוסית וגם לנהל חיי מין פעילים, גם להימנות עם מעמד הביניים השחוק וגם לרחוץ בסכום כסף גדול שתקרית מפתיעה מנחיתה על הגיבורה.
השינוי הקיצוני בחייה של דידי קורה בדיוק מפני שהעריכו אותה הערכת חסר: בניה של היורשת בת ה-83 רוזמרי (רוזי) וורסל שוכרים את שירותיה של דידי במלא כסף כדי שתכתוב ביוגרפיה לאימם, אלא שדידי אינה ממלאת את המשימה בצייתנות אסירת תודה כפי שקיוו, אלא מתרשלת בה בדרכים יצירתיות ומתחילה לנבור בשאלות הקשות האופפות את חייה של הקשישה העוקצנית: האם רוזי באמת איבדה את זיכרונה באותה תקרית שבה בעלה נרצח 30 שנה קודם לכן, או שמא היא משקרת? לאן נעלם בנה גבי? האם רוזי היא רוצחת, קורבן לניסיון רצח או שניהם גם יחד, והאם היא יודעת את זה?

היחסים הקרירים והמסתוריים בין רוזי לדידי הם הציר המרכזי שמניע את העלילה, אף שניתן מקום שווה למערכות יחסים הרבה פחות אניגמטיות בין דידי לדמויות ססגוניות אחרות. הדיאלוגים בין השתיים, שבהם כל אחת מתגלה במלוא חריפותה המרירה, נוגעים בסוגיות העיקריות שעומדות בבסיס הרומן: זהות וזיכרון, והקשר המפוקפק ביניהם. זיהוי התמות המרכזיות אינו כרוך, אגב, בקריאה מעמיקה וכבדת ראש, אלא הן נרמזות בבוטות בכותרת המדויקת להפליא של הרומן. שם מתגלם גם המהלך המתוחכם של ניווט ציפיות הקוראת: הציפייה הראשונית היא ש"תזכירי לי מי את" מרמז על אלמוניות מעיקה והניסיון להיחלץ ממנה, אבל למעשה חוטר מדגימה בו עיסוק מורכב בשאלת ההתמודדות עם העבר ושואלת: האם היא נחוצה? האם היא אפשרית? האם תיווכו של העבר האישי ניתן לשליטה? והאם העבר קובע את הזהות בהווה?

מעולם לא הבנתי עד הסוף את ההיגיון השיווקי העומד בבסיס הצ'יק ליט: הרי רוב הקוראות הן ממילא נשים, אז מדוע צריך לייחד להן ז'אנר ספציפי? אולי זה לא המקום לאפיין את הז'אנר כולו, אבל נראה לי שאחד המאפיינים הבולטים שלו הוא שהטקסט אכן מנוסח כאילו הוא פונה לנשים. לפעמים מדובר באפיון רדוד, שמגדיר פנייה לנשים על סמך תובנות מעולם הפרסום, אבל חוטר מציגה פנייה מורכבת ומחוכמת יותר. תיאור חיצוני כמו "גבוה, רזה עם כרס, צהבהב שיניים, כל מה שאפשר להירתע ממנו בגבר ולפחד ממנו באנס" (עמ' 174) מדגים עד כמה הרומן הזה וההומור שלו נטועים בציפיות הנמוכות של נשים מהחיים. אני לא אומרת שזה רומן שמומלץ לנשים בלבד, להפך, אולי אפילו יהיה מעניין יותר לקורא גבר להתמודד עם הרפרנסים לחוויית היום-יום הנשית. אבל המרכיבים של "סבב החרא" שעובר על דידי (מונח יפה ומועיל של אסנת, בתפקיד החברה שאומרת את האמת הקשה בפרצוף) מדגישים את הפער בין המצוי לרצוי על פי סטנדרטים שמוצבים בעיקר לנשים: רווקות מאוחרת, תאווה בלתי נשלטת לפחמימות, וברובד הסמוי, הרציני יותר – גם חוסר יכולת להשתחרר מקיבעונות ישנים, להשאיר את העבר מאחור ולגבש זהות בוגרת.
אולי ההבדל בין ספרות רצינית לקלילה קשור גם באפשרויות: קורא של ספרות קלילה יכול לסמוך על הכותב שלא יחווה במשך הקריאה שום פירוק של השפה או של המבנים הנרטיביים המקובלים, ולא יידרש לספוג רעיונות מהפכניים בנוגע למציאות. כך תזכירי לי מי את אמנם עוסק בנושאים רציניים, אך התהיות המעמיקות סביב שאלות של זהות עדיין עולות במסגרת עלילתית שאינה חורגת מהקפיטליזם המאוחר, יחסים מונוגמיים והפרעות נפשיות בינוניות וסבירות. וטוב שכך, כי למי יש כוח לאוונגרד בחום הזה.
תזכירי לי מי את הוא יציר כלאיים של מתח וצ'יק ליט שהיה עשוי להתפספס ככישלון מסחרי להגדיר את קהל היעד שלו, אבל למעשה ההומור החד והפרוע של חוטר קושר את שני הז'אנרים יחד ואורז את הטקסט לכדי מוצר מהנה שפונה לקהל מגוון, כל עוד הקהל הזה נינוח. וגם בלי קשר לשיקולים מסחריים ואריזות, ההומור הוא מה שהופך את הספר הזה לטקסט אנושי מאוד ורלוונטי מאוד על כל הדברים הכבדים שנרצה לקחת בקלות.

נטע חוטר, תזכירי לי מי את, תכלת הוצאה לאור, 2017

ולנסיעה הבאה: אי אפשר לדבר על צ'יק ליט אינטליגנטי בלי להזכיר את נורה אפרון. בהקשר של מבט לאחור על חיים שלמים, מומלץ לטבילה קצרה ספרה אני לא זוכרת כלום (מאנגלית: אורית הראל, עם עובד, 2012): אוסף מסות אישיות שנונות ובלתי מחייבות על עברה בעיתונות, על מחבתי טפלון ועל ההתמודדות עם הזקנה והשכחה, וכל אחת מהן נקראת כמו שיחה קצרה עם החברה המבוגרת והנבונה שכל אחת צריכה.