ספרים על אוטובוסים #2 (או: תרגילים בקריאה באוטובוסים)

עבר הרבה זמן מאז שפרסמתי כאן פוסט. ומאחר שנתקלתי בפוסטים שנפתחים במשפט הזה בדיוק בהרבה בלוגים אחרים, ולרוב היה מדובר בפוסט האחרון באותם בלוגים, אני לא רוצה לכתוב כאן פוסט משעמם שמונה את כל הסיבות להידלדלות העדכונים ולמלא אותו בהתנצלויות וברגשות אשם שמעתה ואילך יגרמו לי להרגיש שאני לא טובה מספיק בשביל הבלוג שלי. אני בסך הכול רוצה להתוודות על שני דברים מאוד טריוויאליים: (1) אני עסוקה לאללה לאחרונה; ו(2)לכן אני קוראת פחות, גם באוטובוסים. ומאחר שאני לא האדם הראשון בעולם שהיה עסוק וקרא פחות ספרים בגלל זה, אני לא רואה בזה סיבה לשבור את הכלים ולהחליט שהפורמט של הבלוג לא עובד יותר אם הוא לא מתעדכן לפחות פעם בשבועיים. בדיוק להפך: הרי אם המטרה של ספרים באוטובוסים היא לעזור לחובבות קריאה להבין איך להיטיב לשלב ספרים בחיי היום-יום, המשימה הזאת חשובה במיוחד כשמדובר בשילוב הקריאה בלו"ז הולך ומצטופף. נכון, כשהחיים נעשים מחניקים מרוב חובות לפעמים קל לחשוב גם על הקריאה של שעות הפנאי בתור חובה מעיקה ופשוט להיפטר ממנה. ולכן, ברוח הבלוג, הסלחנית כלפי כל תנאי הקריאה האפשריים, רציתי להמליץ על ספר שהפורמט שלו כל כך מרענן שהוא עזר לי לחזור אל חדוות הקריאה גם כשהחיים נעשו מאתגרים במיוחד.

רמון קנו ותרגילים בסגנון שלו נחשבים למייצגים בולטים של תנועת אוליפו הצרפתית, ה"סדנה לספרות פוטנציאלית", אפילו שהספר התפרסם ב-1947, יותר מעשור לפני ייסודה הרשמי של התנועה. והספר הוא אכן ההתגלמות של ספרות פוטנציאלית, או לפחות דרך מצוינת להתחיל להתנסות בה: קנו תיאר התרחשות קצרה, ראשית בדרך הכי ניטרלית בעיניו, ואז כתב אותה מחדש ב-99 דרכים שונות, על פי חוקים של סוגות ספרותיות שונות ושל מגוון סגנונות דיבור, תחומי ידע, משחקי מילים ומשחקי דקדוק, חושים ועוד.

זה התרגום הראשון של הספר בשלמותו לעברית. מצד אחד קשה להבין איך שום מתרגם ישראלי טרם לקח על עצמו את הפרויקט המהנה אך מאתגר הזה, ומצד אחר כאמור מדובר בעבודת תרגום מאתגרת, ויש שיאמרו בלתי אפשרית. על כל הלבטים האלה אפשר לקרוא בהקדמת המתרגמת רותם עטר, ששימחה אותי מאוד גם בתרגום הווירטואוזי עצמו וגם בהקדמה, כי זו אולי הפעם הראשונה שנתקלתי בתרגום ראשון של יצירה חשובה לעברית שפשוט היה מצוין וראוי, ולא לווה בהקדמה שכל-כולה האדרה עצמית של המתרגם או לחלופין בסנגוריה אינסופית על הבחירות התרגומיות בגבולות העברית (כאן המקום לגילוי נאות כפול: (1) למדתי עם רותם במגמה לתרגום של האוניברסיטה העברית, כך שאני חשה איזו גאוות יחידה מול ההישג התרגומי הזה. (2) מאחר שרותם מכירה אותי, היא ביקשה ממני לעזור בתרגום התרגיל המשלב יידיש, וכך היה לי הכבוד להשתתף בחלק קטנטן מהפרויקט).

כדי להבהיר כמה דמיון נדרש לקנו כדי לעבד את אותה התרחשות ל-99 צורות שונות, הנה הטקסט שמשמש בסיס לשאר הווריאציות:

כבר אפשר להבין מה משך אותי לקרוא: הרי מדובר בספר על נסיעה באוטובוס! אכן, תחומי העניין שלי דלים, אך חדוות הנסיעה שלי בלתי נדלית. כבר מהתבוננות בטקסט הבסיס שהבאתי כאן אפשר לשער מהם המרכיבים שהופכים נסיעה באוטובוס לאירוע שראוי לתעד בספרות: מפגש אקראי עם בני אדם, סיטואציות מלאות רוגז וסכסוכים בשל המרחב האישי הנזיל, התמקדות במראם החיצוני של אנשים במרחב הציבורי, הקשר ההדוק בין ההתרחשות למקום, שיחות קטועות, שיפוט מהיר של אנשים על סמך מראם החיצוני ושיחותיהם הקטועות. והנה, הרשימה הזאת כבר מגיעה לאורך של תרגיל אחד בסגנון.

כאמור בהקדמת המתרגמת, אמנם אפשר לראות ב"תרגילים בסגנון" יצירה שאינה ניתנת לתרגום בגלל הקשר הבלתי ניתן לניתוק של רבים מהתרגילים לשפה הצרפתית, אבל מכיוון שהיצירה עצמה היא מעין של אוסף תרגומים-עיבודים של אותו טקסט בסיס (ואכן יש שיגדירו את המעבר מסוגה לסוגה כתרגום), היא מזמינה את מתרגמיה לנקוט חירות מיוחדת ובמקום להקפיד על התוכן המילולי של כל תרגיל, לשמר בעיקר את סוגי התרגילים עצמם או למצוא תרגיל מקביל בשפת היעד. החוויה של קריאת "תרגילים בסגנון" בשפת האם שלי הייתה לא רק מבדרת יותר בגלל כמה אזכורים מקומיים מבדחים שהייתי מפספסת אם הייתי נאבקת בקריאת היצירה במקור או ניגשת אליה בתרגום לשפה שאני יודעת טוב יותר מצרפתית, אלא החוויה הזאת גם הוכיחה לי שוב את גמישותה של השפה העברית, שרבים ממהרים להכחיש.

ובאמת הקריאה ב"תרגילים בסגנון" היא מרעננת יותר מכל דבר אחר. אולי הרעיון של היצירה יכול להידמות טרחני במבט ראשון – הרי מי רוצה לקרוא את אותו סיפור שוב ושוב? – אבל התוצאה היא גירוי אינסופי של הסקרנות, הדמיון והגילוי החוזר שספרות היא אפשרויות, בסופו של דבר. ובעיקר זו חוויה מצחיקה, למשל בתרגילים כמו "אונומטופיאה", "שם-עצם פרטי", "נהפוך הוא" ו"מילות קריאה". בחיי שבאחת מנסיעותיי עלה לאוטובוס מישהו מחופש לקערת פסח, כולל חתיכות של מצה מודבקות לפאה בלונדינית, אבל מה שגרם לי לצחוק בקול רם היה דווקא אחד התרגילים המטופשים יותר שבדיוק קראתי בספר.

אם לנקוט מעט רצינות, יש לציין שחשיבות היצירה של קנו אינה רק ביצירת שעשוע מתוחכם אך נגיש, אלא גם בהיותה הישג ספרותי חשוב שמפורר מוסכמות של כתיבה ובכך מעורר את קוראיה לחשוב מחדש על אופן התהוותה של יצירת ספרות. קנו עשה זאת בכך שניתק את הקשר בין צורה לתוכן, שביצירות אחרות הקוראים מתפתים לתפוס אותו בתור קשר מובן מאליו. לדוגמה: רוב הקוראים של "ג'יין אייר" מניחים שלא היה יכול להיכתב בצורה אחרת מאשר רומן, ואינם משערים ששרלוט ברונטה הייתה יכולה לכתוב אותו בצורת מחזור סונטות, מחזה קלסי או מסה על יתמות. ואולי בספרות הקדם-מודרנית הקשר הזה בין צורה לתוכן אכן היה מובן מאליו, או שבאופן כללי בעבור סופרים מסוימים הבחירה בז'נר היא אינטואיטיבית או פשוט מוגבלת בידי כישרון הכתיבה שלהם. הצעד המהפכני של קנו היה בעצם לדלג על שלב ההתאמה בין צורה לתוכן ולבחור בכל הצורות האפשריות במקום בצורה אחת בלבד (למי שרוצה לנסח את זה במונחי רומן יאקובסון, אפשר לומר שקנו ויתר על המעבר מציר הבררה לציר הצירוף והמשיך ליצור בציר הבררה).

החשיפה המסחררת למגוון סוגות וצורות ביטוי היא יותר משחררת מאשר מתישה, כי מדובר יותר בחוויית משחק מאשר חוויית למידה. לי הזדמן לקרוא את "תרגילים בסגנון" על פני כמה ימים שחייבו חילופי אוטובוסים תכופים בין מגוון ערים ומגוון שכונות בתוך ירושלים, ושמחתי שאפשר להתחייב לקריאה בספר הזה לזמן קצר, לנטוש אותו ואז מיד לחזור אליו באותה התלהבות ובלי להזדקק לקריאה בפסקה הקודמת כדי ליצור המשכיות בקריאה. כי הרי אחד המאפיינים המהותיים של "תרגילים בסגנון" הוא חוסר ההמשכיות ובה בעת החזרה שהיא למעשה אינה חזרה כלל, אלא השתחררות מתמדת מדפוסים. לכן אני רואה בו ספר שימושי מאוד, שאפשר לחזור אליו בתקופות נטולות השראה ולשאוב ממנו חיוניות ושובבות.

הקריאה ב"תרגילים בסגנון" באוטובוס היא תרגיל מיוחד בפני עצמו, תרגיל בקריאה: כשקוראים בו תוך כדי נסיעה פתאום כל המיקרו-התרחשויות בסביבה האנושית המגוונת נהפכות לסיפורים פוטנציאליים, שיכולים להיכתב בשלל סגנונות, ולמעשה לספרות פוטנציאלית. כלומר זה לא רק ספר שאפשר לקרוא תוך כדי ישיבה באוטובוסים, אלא ספר שיכול ללמד אותך לקרוא באוטובוסים, כלומר לקרוא את המתרחש באוטובוסים במגוון דרכים. ולסיום, בין שבנושא האוטובוסים ובין שבנושאים אחרים, "תרגילים בסגנון" מעודד את הקוראת לתרגל בעצמה, ומובן שגם אני לא יכולתי להימנע מהפיתוי:

 

תרגילים בקריאה בנסיעה

1.  תרשומת

בבוקר אחר בשבוע שעבר לקחתי אתי את "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו לכמה נסיעות ברחבי ירושלים: ברכבת הקלה מביתי במרכז העיר ואל התחנה המרכזית, משם בקו 6 לגבעת שאול אל סנדלר המדרסים שלי, משם בקו 54 חזרה לתחנה המרכזית, ואז בקו 68 אל הספרייה הלאומית. תושבי ירושלים הם אנשים קשי יום, והיו עסוקים בדאגותיהם הרבות במקום להבחין בצחוקי העצור, שנפלט מפעם לפעם בעת הקריאה. אולם אני, בהיותי מרובת פריבילגיות מלבד הצורך במדרסים, יכולתי לנצל את כל עושרו של הבוקר הזה: תיקפתי שוב ושוב כרטיס רב-קו ששולם מראש, הרכבתי משקפי שמש שנקנו בסופר-פארם במבצע משתלם, קראתי ספר לשם מותרות בלבד ונהניתי מחלוקת קשב מאוזנת ומרגיעה בין קריאה בפרקים קצרים במיוחד ובין שימת לב למתרחש בתוך האוטובוסים השונים: פקח מתקרב ברכבת הקלה, צחנה שהלכה והתפשטה בקו 54, אדם ששוחח עם הנהג בקו 68, ספק ידיד ותיק של הנהג ספק נודניק זר, וברדיו מתנגן Smells Like Teen Spirit, ספק בחירה נוסטלגית של השדרן בגלגל"צ ספק מחווה קוסמית לצחנה שאפפה אותי בקו האוטובוס הקודם.

2. ביקורת ספרות

"תרשומת", התרגיל הראשון בקריאה בנסיעה, אמנם לוקה בסובייקטיביות יתר, אך רבים יכולים להזדהות עם תוכנו. אולי מדובר באותם מקרים שבהם הכתיבה מנקודת מבט מצומצמת למעשה פונה לקהל רחב מהמשוער בשל יכולתה לעורר הזדהות עם תחושות אישיות אך נפוצות. מוטיב העושר ניכר היטב בטקסט – ובכך הכותבת אולי מציגה את עצמה כמורמת מעם, ואולי כמישהי שהקורא ירצה להידמות לה – אך במהרה מתברר העושר הזה כעושר מדומה, כריבוי ותו לא: ריבוי קווי האוטובוס שיש לנסוע בהם לצורך סידורים פשוטים, ריבוי החוויות הטריוויאליות שאפשר לחוות בכל אחד מהם וריבוי הרכוש שהכותבת נושאת עמה בנסיעות, שמתברר כרכוש זול למעשה. אני ממליצה על הקריאה ב"תרשומת" לחובבי האירוניה ולמי שנסיעתו קצרה בלבד או מרובת הפרעות, וברצונו לקרוא טקסט שאורכו לא יותר מפסקה אחת.

 

רמון קנו, תרגילים בסגנון, מצרפתית: רותם עטר, מקום לשירה, 2016

 

ולנסיעה הבאה: "תרגילים בסגנון" הוא למעשה עיבוד ספרותי לפרקטיקה המוזיקלית של וריאציות שונות על אותו נושא, ולימים היצירה של קנו החלה לשמש השראה לתרגילים בסגנון בעוד תחומים. כך למשל אמן הקומיקס מאט מאדן פרסם ספר ובו 99 עיבודים חזותיים שונים לרגע המוכר שבו את עוזבת את מה שאת עושה, הולכת לפתוח את דלת המקרר ומיד שוכחת מדוע.